זיכרון לעתיד – פרידה מחיים גורי (1923-2017)

סוכות תשע”ד. סוכת בית תפילה בנמל. חיים גורי בדיוק חגג 90 והסכים לבוא לדבר בסוכה על תל-אביב והים בשירתו.

גורי גר כל חייו הבוגרים בירושלים, בדירה צנועה, בקומה הרביעית של שיכון העיתונאים ליד גן השושנים. בדירה זו נפטר בשנתו השבוע.

הוא היה קשור לעיר בצורות רבות וכמובן בלחימה להבקיע אליה דרך במלחמת העצמאות. במאבק העיקש הזה איבד רבים מחבריו וממנו צמח “באב אל וואד” – אחד מן השירים הרבים שגורי הניח לנו.

ובכל זאת חזר גורי תמיד גם אל תל-אביב.

באותו ערב קסום, כשגלי הים הסתוויים מתרוממים מעל המזח של הנמל הישן, אי אפשר היה להחמיץ כמה אהב את עיר ילדותו ואת הים, שאותו תיאר תמיד כאחד מזיכרונותיו הראשונים.

גורי ישב שם עם בתו יעל והיה שופע. בן 90 וברוחו צעיר שבצעירים  –  ברוחב, בזוהר, בחוש ההומור. ומולו אנחנו- מרותקים וגם קצת חרדים. הוא אמנם פלחמ”ניק אבל הגלים השוצפים איימו להגיע עד הבמה הקטנה עליה ישב. אפילו בקשנו שיזוז קצת קדימה כדי שלא ירטב…

וגורי? בשלו. נראה היה שרעש הים רק מרומם את רוחו.

חשבנו הרבה מה לתת לו כתודה על הגעתו אלינו. מה אפשר לתת לאיש כזה שהיה בזמנים ובמקומות שאין להם מחיר.

ואז החלטנו שניתן לו משהו משלנו – את סידור ההבדלה בין זיכרון לעצמאות של בית תפילה. שם בעמוד 15 ב”עת לחבוק” כתובים זה לצד זה, ומושרים אחד אחרי השני “למען אחי ורעי” מתהלים ו”הרעות” של גורי. כששמנו אותם יחד היה זה עבורנו הצירוף המדויק של יהדות וישראליות שאותו אנחנו לא מפסיקים לחפש וליצור- לדרוש.

אמרנו לו שהנה- הוא שמתריע על “נתק אסוציאטיבי” בין הישראלי למקרא ולמקורות הקלאסיים, יראה, אולי, בהצמדה הזו חלק מריפוי של הנתק וחידוש רקמת חיבור.

הגשנו את הסידור ממוסגר לגורי בדיוק ב”רעות”. הוא דמע ואנחנו דמענו ואנשים בקהל מוחאים לו

כפיים ודומעים.

נזכר את השעה ההיא ואת האיש.

שידע תמיד להצביע גם על השקיעות היפות שעוד יהיו.

רני