מדרש תמונה – פרשת וישב

א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו–בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן.  ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם.

ככה פותחת הפרשה שמספרת את סיפור יוסף. ואנו מכירים כבר את הנארטיב הבין דורי של התורה, שכשמסופר על תולדות מישהו בדרך כלל הסיפור הוא על מישהו אחר. כך למשל בפרשת חיי שרה, אין זה הסיפור של שרה אלא  של המשכיותה, של רבקה ויצחק – פרשת ויחי היא פרשת מותו של יוסף ושל יעקב, וכן הלאה. יש בכך אמירה יפה שבעצם אומרת שסיפור חייו של האדם ניתן באמת לספר אותו הכי טוב דרך צאציאיו.

אבל כאן יש לנו משהו יוצא דופן:

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף…

במשפט אחד, אין מקף, אין גם פסיק… חז”ל לא ויתרו על ההזדמנות להפיק מהביטוי המשונה הזה משהו נוסף, והם מציעים פרשנות מעניינת ביותר. הם בעצם אומרים שהסיפור של יעקב והסיפור של יוסף אחד הוא. לכן, אין תולדות יעקב, ותולדות יוסף בנפרד, אלא תולדות יעקב יוסף.

לכאורה הם שונים מאוד, אבל אם מסתכלים היטב, אומר המדרש – אפשר לראות אנלוגיה מפתיעה בין שני סיפורי החיים שלהם:

המדרש בעצם בא לומר שחיי יוסף הם איכשהו  השלמה ותיקון לחיי יעקב, ומביא בעצם שורה של אנלוגיות ביוגרפיות, שלדעתם – הן לא מקריות כלל.

מדרש רבה

“כל מה שארע לזה ארע לזה  – מה זה אמו עקרה, אף זה אמו עקרה. (גם רבקה היתה עקרה וגם רחל), מה זה אמו ילדה שנים,  (יעקב ועשו) אף זה אמו ילדה שנים.  (יוסף ובנימין),  מה זה נתקשה אמו בלידה, אף זה נתקשה אמו בשעת לידה. (ויתרוצצו הבנים בקרבה, = יעקב ועשו, ורחל, שהתקשתה בלידת בנימין ומתה בלידה.)

מה זה בכור,  אף זה בכור. , לאמו – , מה זה אחיו שונא אותו,  עשו, אף זה אחיו שונאים אותו.  – “וישנאו אותו”
מה זה אחיו ביקש להרגו, אף זה בקשו אחיו להרגו. מה זה רועה, אף זה רועה.
זה נתגדל על ידי חלום,  (חלום הסולם) וזה נתגדל ע”י חלום.  (החלומות של יוסף גם הביאו אותו לבור וגם הוציאו אותו מהבור)
זה נגנב שתי פעמים, וזה נגנב שתי פעמים.
זה נתברך בעושר, וזה נתברך בעושר.
זה ירד למצרים, וזה ירד למצרים.
(יוסף ירד ראשון, אבל עדיין אנלוגיה)

זה נטל בכרת אחיו,וזה נטל בכורת אחיו (נתנה בכורתו לבני יוסף – דברי הימים א ה/א)

 זה יצא לחוצה לארץ, וזה יצא לחוצה לארץ.

זה נשא אשה מחוצה לארץ, וזה נשא אשה מחוצה לארץ.

זה הוליד בנים בחוצה לארץ, וזה הוליד בנים בחוצה לארץ.

זה ליווהו מלאכים, וזה ליווהו מלאכים.
זה נתברך בית חמיו בשבילו,  (לבן ארמי) וזה נתברך בית חמיו בשבילו.  (אצל פוטיפר)
יוסף זן את יעקב 17 שנה ,  ויעקב זן את יוסף 17 שנה
זה כלה את הרעב, וזה כלה את הרעב.
זה משביע,  את משפחתו להיקבר בארץ כנען
וזה משביע.  את אחיו להיקרב בארץ כמען
זה מת במצרים, וזה מת במצרים.
זה נחנט, וזה נחנט.
זה הועלו עצמותיו, וזה הועלו עצמותיו:

ואז מוסיף המדרש גם אנלוגיה כדברי ביקורת:

מה יעקב פרש מאביו ולא קיים 22 שנה ולא קיים כיבוד אב, אף יוסף כן.

 בעצם אפשר לסכם את המדרש עם האמירה “מעשה אבות סימן לבנים”. כל האנלוגיה הזו באה מהצמידות של “ואלה תולדות יעקב יוסף”. אב ובן, סיפור אחד.האם זה כך?  האם יש דימיון מובהק בין סיפור ההורים שלנו והסיפור שלנו, או לחילופין, האם יש קווי מתאר מקבילים בין תולדותינו לתולדות ילדינו.?

 השאלה הופנתה לכולנו, כחומר למחשבה, ואז בצאת השבת קיבלתי תגובה מצולמת מחברינו רוני כהן, – שמה שהמדרש אומר במילים, התמונות ממחישות באופן מובהק:

ואם כבר אנו מושפעים מהDNA שלנו, אז כדאי גם לזכור שאנו חולקים חלקים גדולים מהDNA לא רק עם אבותינו, אלא גם עם אלהים עצמו, כפי שאברהם יהשוע השל אמר בנאומו בכנס דת וגזע בשיקגו ב-1963 “הקב”ה נמצא בשושלת היוחסין של כל אדם. או שהוא האב לכל בני אנוש או שאיננו אב לאף אדם. או שצלם אלוקים בכל אדם או שהוא נעדר מכולם”.