יא וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.  יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם.  יג הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְהוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם. (במדבר כ’ 11-13)

פרשת השבוע – פרשת חקת – מביאה לשיא את השבר של משה.

בפרשות האחרונות ראינו איך לאט לאט משה נשבר כמנהיג ופעם אחר פעם מקבל תלונות מהעם ולא מצליח להיות לשביעות הרצון של כולם (שיעור שכל מנהיג כנראה צריך לעבור).

בפרשת השבוע שלנו מרים מתה, אהרון מת, משה רב עם העם ומקבל עונש מהאל על כך שהכה פעמיים בסלע ולא פעם אחת ונגזר דינו שלא להיכנס לארץ ישראל.

זהו פרק טעון שכמו שהטקסט התנכ”י יודע לעשות, אינו חושף רגש אלא מותיר לנו להעלות ברוחנו כמה שבור משה בוודאי ברגע הזה. ויש פה שאלה גדולה – מדוע בגלל מכה אחת נוספת בסלע הוא נהיה “סלע מריבה”, נהיה ביטוי לחוסר אמונה של משה ואהרון באלוהים? האם אלוהים שכח למשה את כל השנים בהם הוביל ופעם בדרכו? זהו פסוק קשה גם לפרשנים, שמעלים השערות שונות – למשל שמשה לא היה צריך להכות בסלע אלא רק לדבר, או שלא היה עליו לגעור בעם. אך אין לכך תשובה חד-משמעית.

יהודה עמיחי בשירו “משה רבנו ראה רק פעם אחת” נותן עוד זווית. הוא מתאר את המשבר של משה כמשבר אישי, בינו לבין האלוהים, שבו אותה מכה בסלע היא “זעם געגועיו” של משה, היא רצון שלו בתשומת לבו של האלוהים. אולי זה איננו עונש אלא דווקא מה שייחל אליו משה כל חייו – להשיל מעליו את העם, את התואר, ולזכות סוף סוף בתשומת לבו המלאה של האלוהים, כילד הזוכה לנשיקת אביו – “נשיקת פני האלוהים”.

שתהיה שבת שלום!

נעם