פרשיר – שלח

יז וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת-הָהָר.  יח וּרְאִיתֶםאֶת-הָאָרֶץ מַה-הִוא וְאֶת-הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם-רָב.  יט וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים.  כ וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים. (במדבר י”ג 17-20)

בפרשת השבוע, פרשת שלח, מגיעים בני ישראל לארץ ישראל לאחר הנדודים, ושולחים את המרגלים “לתור את ארץ כנען” ולבדוק את טיבה.

סוף סוף הנדודים מסתיימים (למרות שהעם מקבל עונש לנדוד עוד 40 שנה).

בשירה של אביבה דורון, “עדיין בנדודים”, היא לוקחת את עולם הדימויים של הנדודים במדבר, אך הופכת אותו לנדודים בין שני אנשים, לתחושה של נדודים תמידיים, לא משנה במה זוכים – ב”שלו ומן”, או מה מנסים לעשות – “לגעת באשכול”, “להפיל חומות”. אפילו כשמגיעים ל”ארץ המובטחת” (וכל אלו מטאפורות שאפשר להבין באופנים שונים) אי אפשר לצאת ממעגל הנדודים.

מהם הנדודים של הזוג הזה? האם זה חיפוש אחר משהו שלעולם לא יוכל להימצא להם, איזה אידיאל שהציבו שלא קיים, כפי שעושים לפעמים באהבה? האם זה אותו אידיאל שהציבו בני ישראל לגבי ארץ ישראל, שהציבו החלוצים והציונים שהגיעו לפה?  וכיצד מתעוררים מהאידאל הזה, יוצאים ממצב הנדודים התמידי?

נדמה שבמובן מסויים קל יותר להיות במצב כזה מאשר להתמקם ולהתמודד עם הקושי והאחריות הכרוכים בכך. או אולי לפעמים זה לא תלוי בנו.

שבת שלום!

נעם