תודות למחבר “אילו פינו”

ואילו פינו מלא שירה כים,

ולשוננו רינה כהמון גליו,

ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע,

ועינינו מאירות כשמש וכירח,

וידינו פרושות כנשרי שמים,

ורגלינו קלות כאיילות,

אין אנחנו מספיקים להודות לך,

אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו

     שורות שיר קסומות אלה, מ”נשמת כל חי”, חודרות אל הלב ומעוררות את הדמיון. אבל מהו סוד קסמן? במבט שטחי, דומה כי אין לפנינו אלא שורה של דימויים מופלגים, היפרבוליים, ואפילו לא מקוריים במיוחד (“מלא כמו ים”, “מאיר כשמש” וכו’). אבל קריאה קשובה יכולה להראות כיצד שורות השיר מעצבות חוויה מיוחדת, מקורית ובעלת עוצמה.

 כל שש השורות הראשונות נשלטות תחת מילת הפתיחה – “ואילו” – המנוסחת בלשון תנאי לא ריאלי (“תנאי בטל”), ורק שתי השורות האחרונות מגיעות לעיקר, להודיה לאל. אבל סיום זה, החלק שאותו הכינו ושאליו “חתרו” השורות הקודמות אינו מנוסח בלשון חיובית צפויה (“היינו מודים לך” וכו’) אלא דווקא בלשון שלילית: “אין אנחנו מספיקים להודות לך”. כלומר, אפילו אם כל התנאים הדמיוניים, הבלתי אפשריים, המפורטים קודם לכן היו מתקיימים, עדיין לא היה בכוחנו להודות לאל בצורה הולמת. ההודיה הראויה היא אפוא מעין מחוז חפץ, אופק שאליו אפשר רק לחתור, אבל לעולם לא להגיע.

 וחשוב מזה – עצם המושג של הודיה לאל מעוצב בשיר באופן מקורי. להודות למישהו, הרי, נהוג באמצעות הלשון. ואמנם, שני הדימויים הראשונים מתרכזים בעניינים הקשורים לשפה ולאמירה (“לשוננו… ושפתותינו”). אבל כל יתר סדרת הדימויים מתייחסת לאיברים ולפעולות, אשר אינם קשורים כלל על פי התפיסה הרגילה לפעולה של הודיה; מה עניין ריצה קלה (“כאיילות”) או עיניים מאירות (“כשמש וכירח”) לפעולה של הודיה? וכאן בדיוק טמונה התפיסה המיוחדת של הודיה שהשיר מעצב: אנחנו אמורים להודות לאל לא רק בצורה הרגילה, באמצעות אמירה, אלא בכל ישותנו: בפינו, בעינינו, בידינו, ברגלינו. למעשה, כל הווייתנו אמורה להקרין ולבטא את חווית ההודיה.

 ועל מה אנו אמורים להודות? המשך הקריאה ב”נשמת כל חי” מגלה את הסיבות, שבעטיין אנו אמורים להודות: “הטובות, נסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ואתנו”. אבל גם לפני שאנו מגיעים לסיבות “רשמיות” אלה, שעניינן יחסיו של האל עם עמו, דומה כי כבר השורות שלפנינו טומנות בחובן, בתוך עצם מבחר הדימויים, סיבות טובות להודיה. שהרי מהי שורה זאת של דימויים אם לא הצבעה על נפלאות הבריאה: הים, הרקיע, השמש והירח, הנשרים והאיילות. למעשה, שורת הדימויים מספרת מחדש, בנוסח מקוצר, את סיפור הבריאה מספר בראשית: החל ביצירת הרקיע, דרך צבא השמים, וכלה בממלכת החיות. לא במקרה בחר המשורר להשתמש בביטוי “רקיע”, המופיע בתחילת סיפור הבריאה (בראשית א: 6-8) ארבע פעמים. במילים אחרות, השיר “מגניב”, דרך שורת הדימויים, סיבה עמוקה לעמדה של הודיה והשתאות: גודלו, עושרו, יופיו ורב גוניותו של מעשה הבריאה.

אנחנו אמורים להודות לאל לא רק בצורה הרגילה, באמצעות אמירה, אלא בכל ישותנו: בפינו, בעינינו, בידינו, ברגלינו. למעשה, כל הווייתנו אמורה להקרין ולבטא את חווית ההודיה.

 בנוסף לרמז לסיפור הבריאה, מהדהדים בשיר רמזי לשון מקראיים נוספים: “רגלינו קלות כאיילות” יכול להזכיר לנו את שיר ההודיה ששר דוד לאלוהים, לאחר שהצילו מכף אויביו ומכף שאול (“משווה <רגליו> רגלי כאיילות” – שמואל ב, א: 34) והדימוי “ידינו פרושות כנשרי שמים” יכול לעורר את זכר קינתו המפורסמת של דוד על שאול ויהונתן (“מנשרים קלו מאריות גברו” – שמואל ב, א: 23), ואולי גם לרמוז להופעתו כחלק מתיאור עוצמתו של האלוהים בנאום תוכחה של ירמיהו (“מרכבותיו קלו מנשרים” – ירמיהו ד: 13). ובעיקר, דומה כי בתוך המילים החותמות את השורה הראשונה – “מלא שירה כים” – מהדהד שמה של שירת ההודיה המקראית הגדולה, שירת הים (שמות טו).

 עושרו של השיר מתבטא גם בפיתוח מקורי של מה שנתפס במבט ראשון כדימוי שגור: השיר אינו מסתפק בצירוף “עינינו מאירות כשמש”, אלא הוא מוסיף: “כשמש וכירח”, וכך למעשה הוא מזווג  צמד שבדרך כלל נתפס כניגוד (“ממשלת היום” ו”ממשלת הלילה” – בראשית א: 16). התוספת הקטנה הזו לדימוי השגור רומזת על המנעד הרחב של הנפש האנושית (שהרי העיניים הם ראי הנפש), היכולה לזרוח בשמחה ובאורה, אבל לעיתים גם להקרין אור עמום בלבד. ואולי בזיווג זה רומז לנו השיר כי גם כאשר נפשנו אינה מזדהרת באור יקרות בוהק (“כשמש”), גם כאשר האור הנוגה ממנה חיוור (“כירח”), עדיין היא מבטאת כוח של חיוּת מבורכת. התעכבתי מעט על דימוי זה, משום שמה שמשתמע ממנו תורם גם הוא לתפיסה המיוחדת של הודיה שהשיר מעצב: לא רק בדיבורים מפורשים, ולא רק ברגעים שבה הנפש “מוארת”, אלא באמצעות מלאות ההוויה, ומתוך מגוון מצבי הנפש.

 ניתן היה, כמובן, להוסיף ולדבר בשבחי “ואילו פינו”; אבל גם אם אין אנו מספיקים להצביע על כל מה שהופך אותו לטקסט שירי מרגש, חובה עלינו להודות למי שחיבר אותו.