מעבדות לחירות וחוזר חלילה

באמצע חופשת הפסח, כשמאות אלפי ישראלים מטיילים ונהנים מפריחת האביב, היה לכולנו השבוע יום דרמטי במיוחד. זה התחיל בצהריים, כשהתחילו לרוץ ידיעות מקדימות בקבוצות ווטסאפ ופייסבוק… “ישראל חתמה על הסכם עם נציבות האו”ם לפליטים. הגירוש בוטל. 16000 מבקשי מקלט יקבלו מעמד חוקי ואשרת תושב ל-5 שנים, ועוד מספר דומה יוזמן להגר למדינות מערביות תחת פיקוח נציבות האו”ם.

היה קשה להאמין. אבל לאט לאט הסקפטיות הלכה והתפוגגה לה ופינתה מקום להפתעה… כן, גם ראש הממשלה יכול להפתיע… מסתבר שבזמן ששריו וח”כיו משחירים את  מבקשי המקלט (“המסתננים, שרטן בלב האומה”), הוא בעצמו מקדם פיתרון הוגן והומני.

וכגודל ההפתעה כך גודל ההתרגשות. לפתע קיבלנו משב רוח מרענן של תקווה. תקווה שאפשר לשנות, שאפשר להשפיע, שיש בכל זאת ערכים יהודים וישראלים שהם מעבר לחשבונאות הפוליטית.

הודיעו שתהיה מסיבת עיתונאים בשעה 16:00 ושנתניהו בעצמו יבשר את הבשורה. פתחתי טלוויזיה וחיכיתי לשידור בסבלנות. בינתיים חשבתי לעצמי כמה גאוני מצד נתניהו להביא בשורת חירות זו לתושבי דרום תל אביב ולמבקשי המקלט דווקא בחג החירות. יומיים לפני כן קראנו באגדה על היציאה ממצרים, מעבדות לחירות, מחשכה לאורה…  הייתי בטוח שנתניהו וכותבי נאומיו בטח חוגגים עכשיו לקראת השידור. הוא בוודאי ברגעים אלה משחיז את עטו ומשלב בנאומו את הפסוקים הנכונים, “וידעת את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצריים” “ואהבת לו כמוך”, דמיינתי שאשמע על הקשר בין מדינה שקמה על מגש הכסף של פליטים ששרדו את התופת לבין הדאגה המתבקשת לפליטים מאזורי אסון אחרים. חשבתי שאשמע על החיבור המתבקש בין ערכי היהדות לערכי המדינה. איך סוף סוף ערכים הופכים למדיניות.

אבל כל זה לא היה. ההודעה הייתה יבשה, עניינית . למרות הפריצה לשידור ישיר ממסיבת העיתונאים, לא היה בה חגיגיות. נתניהו נראה כמי שכפאו השד.

בכל זאת, חשבנו. זו הצלחה אדירה למחאה החברתית ולארגוני החברה שמובילים שנים את המאבק נגד הגירוש. אין דבר, לפעמים שלא לשמע בא לשמע. הגירוש בוטל. ההסכם מדבר בפני עצמו… רק צריך לדאוג שיושם…  סיפרתי את החדשות לבתי שרק לפני שבועיים צעדה ומחאה בעם חבריה כיכר רבין נגד הגירוש, ועכשיו היא יכולה לראות פרי בעמלה. היא התרגשה. כמה מעצים – חשבתי, לבני הנוער שהיו היוזמים של ההפגנה האחרונה, לראות שיש השפעה למחאה החברתית. שיש מי מקשיב…

כידוע, לא עברו כמה שעות וההסכם הושהה. למחרת בבוקר הוא כבר בוטל. החגיגות הפכו למבוכה, המבוכה ליאוש, ומהיאוש שוב אנו מצווים לחזור ולהיאבק.

בדיעבד, אפשר אולי לומר שכשהחלטות אינן מעוגנות בערכים, ונעשות רק כמציאת מפלט פוליטי משהו בהן חסר והן מועדות להתנדנדות ולנפילה. אם ראש הממשלה היה מבסס את ההחלטה שלו על הערכים היהודים והישראלים המתבקשים היה לו הרבה יותר קשה לחזור בו.

הערכים היהודים והדמוקרטים שלא שיחקו תפקיד במערכת קבלת ההחלטות של ראש הממשלה הם בדיוק הערכים היהודים והדמוקרטים שעלינו להגן, להשמיע ולפעול למענם. אנחנו גאים להיות חלק מקואליציה רחבה של ארגונים ואנשים שמרימים את הקול הזה בביטחון, בבהירות ובנחישות. זאת הסיבה שאנחנו פועלים רבות במרחב הציבורי, כמה שניתן. כדי להביא לכלל החברה הישראלית את היהדות שלצערנו לא נשמעת מבעלי השררה אך כל כך נחוצה לנו. כישראלים.

מיד בתום החג אנו נתכנס ל”ימים הנוראים” של הישראליות. עשרת הימים שבין יום השואה ליום העצמאות. גם השנה,  בטקס ההבדלה בין זיכרון לעצמאות נקרא בקול צלול ובוטח מתוך מגילת העצמאות “מדינת ישראל
תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות.”. טוב שחגיגות ה-70 מגיעות אלינו בדיוק בזמן כדי להזכיר לנו בשביל מה אנחנו פה.

חג שמח