המסע שלנו – על פרשת פקודי

פרשת השבוע “פקודי” – אשר כדרך קבע נקראת בצוותא עם פרשת “ויקהל”, מקבלת השנה מעמד ייחודי, מתוקף השנה המעוברת. פרשת פקודי הינה הפרשה האחרונה בספר שמות ומסמנת על סיום הקמת המשכן במדבר, חזרת “השכינה” באופן המהווה אבן דרך להמשך “מסעותיהם” של בני משה וישראל במדבר וקבלת “עול מצוות” בהמשך הדרך.

      בסקירה כללית הפרשה מתחילה בפקודת כלי המשכן והסחורות ברמה הכללית, אך לצד התייחסות פרטנית לאיסוף “תרומות העם” הטמונות ב-“חצאי השקלים” (סכום העומד ביכולותיו של כל בן העדה – עשיר ואביון גם יחד). לאחר מכן, פונה הפרשה לתיאור הכנת בגדי הכהן הגדול החושן והאפוד. לאחר מכן, מתארת הפרשה את הקמתו הפיזית של המשכן והכנתו לקראת “טקס החניכה” – אשר בתומו מתרצה “רוח האלוקים” והשכינה בדמותו של עמוד הענן מגיעה אל “אוהל מועד”. מעתה ואילך ייסעו בני ישראל ומשה במדבר בהעלותו של “עמוד הענן” כסימן להמשך “המסע” אל הארץ המבוטחת, במהלכו יקבלו בני-ישראל “עול מצוות” וכפי שמתואר בספר “ויקרא” ו-“דברים”.

      בעקבות השנה “המעוברת” ולצד קריאתה האוטונומית של הפרשה, מצורפת לקריאה “פרשת שקלים”, אשר מתארת את נושא התרומה של עם לבניין המשכן – המתבטא במתן חצאי השקלים (כפי שהוזכר לעיל). מכאן, נשאלת השאלה מדוע בחר משה לפרט או “לפקוד” במילים אחרות את חצאי השקלים שניתנו מידי העם, אך בהיעדר פקידתם “המדויקת” (כפי שנדרש מהשורש “פ.ק.ד.”) של שאר הסחורות (הזהב ונחושת ושאר מתכות יקרות) שנתרמו (מידי חלקים מבוססים יותר בעם) גם-כן. אחת הפרשנויות המקובלות גורסת כי מעשה “הפירוט” – הינו מהלך “שקיפות” של משה ומנהיגי העדה, מתוקף הצורך להראות את “ניקיון כפיים” בטרם ייעשה שימוש בתרומת העם. על-אף, שפרשנות זו אכן מניחה את הדעת, נותרה השאלה: “מדוע נקראת הפרשה פקודי?”, באופן המרמז על פקידת כל הרכוש שנתרם ובעוד שרק תרומת העם/חצאי השקלים נכלל במעמד “פקודת הרכוש” – באופן מפורט ומדוקדק. אך בטרם תינתן תשובה לשאלה זו, חשוב להתייחס לעובדה לפיה זו המקום הראשון במקרא בו מוזכר מספרו המדויק של העם (603,550) – באופן המרמז על מפקד שנערך בעם, באופן מהותי ולצורך איסוף התרומות. עם זאת, ובספר “במדבר” ניווכח על מפקד דומה (עם מספר זהה של פקודים). מכאן נשאלת השאלה: “מדוע יש להזכיר את מספר בני העדה?” ואין להסתפק באזכור סך התרומה שנאסף. על-כך, חז”ל עונים כי לאיסוף התרומה של חצאי השקלים מעמד מיוחד בחשיבותו ל-“בניין המשכן”, בשונה ובהשוואה למעמד שאר התרומה והמתכות היקרות שנאספו. לפי חז”ל וכפי שמפורט בפרשת פקודי, חצאי השקלים שימשו לסייע בהכנת עמודי המשכן ואוהל מועד:  “ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקודש ואת אדוני הפרוכת, מאת אדנים למאת הכיכר ככר לאדן“. פירושו הפשוט של המונח “לאדן” – מתאר את ה-“יתדות” המעניקים “יציבות” ו-כוח למבנה. חז”ל אומרים כי המונח “לאדן” מגדיר את “לומדי התורה” המשמשים כיתד “יציבה” לקיום המשכן. בפיתוח פרשנות החוכמה של חז”ל, ניתן אף להרחיב ולומר כי המונח “לאדן” אף מגדיר את כל בני ישראל המקבלים כ-“עדה אחת” עול תורה ומצוות כפי שמתרחש במהלך המסע. מעבר לכך, ההתייחסות “ליתדות המשכן” מסתמנת להתייחס באופן ישיר לכל התורמים אשר מעניקים חלקם במלאכת הבניין – בידי תרומת חצאי השקלים. תרומה זו ניתנת מידי “כל העם”. מכאן ומעבר לצורך “השקיפות” המהדהד באוזנם של מנהיגי העם, ולקראת הקמתו של המשכן, ישנו צורך להדגיש את העובדה כי כל “בני ישראל” שותפים למלאכת התרומה והעשייה, כקולקטיב מאוחד. במילים אחרות – הצורך להדגיש את המכנה המשותף בידי פקידת ההון הפיננסי והאנושי באותה היריעה, מעלה על הנס את העובדה כי מעבר לכלי המשכן המהודרים והמפוארים – ישנו אוצר נוסף בדמותו של “העם עצמו”. אותו עם אשר תרומתו איננה מצפה את בעושר ויוקרה את כלי המשכן – אלא דווקא מרכיבה את “יתדות” ועמודי המשכן – תוך מתן יציבות וביסוס כוחו עמידתו של משכן ישראל.

      מעבר לנושא פקידת התרומה (“חצאי השקלים”), במהלך פרשת פקודי אנו נגלים לשתי עובדות המתייחסות למועד “טרום המשכן”, באופן שונה מתקופת “בתר הקמת המשכן” הנושאת את קבלת המצוות בהמשך.

א.      בתחילת הפרשה מוזכרים “הלוים” (פס’ א’) כאלו העורכים את מצוות הפקודה המתוארת בתחילת הפרשה. בפרספקטיבה רחבה, ניתן להבין כי “הלווים” הינם עובדי המשכן – כפי שציווה משה. עם זאת ובספר “במדבר” אנו מתוודעים אל מתן “עבודת המשכן” בידי “הבכורים” –באופן בלעדי.

ב.      בהמשך “המסע” בו יקבל העם “עול מצוות”, מקבל העם את מצוות איסור “העירוב” (שעטנז) בין בדים ומתכות שונים. עם זאת, הכנת החושן ובגדי הכהן הגדול מתארים את “יצירת מופת” השוזרת “זהב, ארגמן ושני”. למרות שטרם ניתנו המצוות, נותרת תהיה מדוע נערך הדבר, במעמד כה “קדוש” ובאופן אשר עשויי לפגוע בקדושת בגדי הכהן עם קבלת המצוות בהמשך.

בפרשנות אזכורים אלו – ניתן להסתפק בפרשנות הפשוטה “כי כך היה” ובהמשך “אחרת”. אך נדמה כי פרשנות זו קצרה מלהכיל את היריעה. פרשנות אלטרנטיבית העומדת בדומה לבניין החברה הישראלית – טמונה בניסיון להדגיש את הצורך ב-“כור היתוך” ועירוב תפקידים בתהליך בנייה ואחדות חברתית. למעשה, ניתן יהיה להתייחס לתרומתם של הלויים ולעירוב הקיים בבגדי הכהן – כצורך בהדגשת “הגמישות” החברתית המעמידה את “המטרה” במרכז ולא את “סדרי היומיום”, אשר נוגעים לפרקטיקה של חיינו. הצורך לאפשר ערבוב, עירוב בדרגת חופש המצביעה על תהליך פלורליסטי בו הגבולות “מטשטשים” המעמד הקדושה של הכנת המשכן, אך לא פחות חשוב – בבניין הבית הקולקטיבי והרוחני המשותף של כל עם ישראל.

            בהקשר זה, ומעבר לעובדה שהתרצות האל וחזרת השכינה טמונות במחילה על “חטא העגל” וכיבוד השם בידי “הקמת המשכן”, ניתן יהיה להרחיב ולומר כי חזרתה של “השכינה” טמונה באחדות החברתית והבניין האנושי אשר מושגים בסוף הפרשה. נקודת מבט מסוג זה, מובילה אותנו להבין – כי האחדות הקולקטיבית של כולנו, הינה תנאי הכרחי להמשך “המסע במדבר”, אותו מסע רוחני של קבלת, חובות, מצוות וזכויות – באופן הנדרש לחיותה של חברה מוסרית. מעבר לכך ובבחינת אותה “שכינה” בדמותו של “עמוד הענן” בסיום טקס המשכן– מעלה הפרשה על נס את הצורך במבנה חברתי, מוסרי, תומך ואוהב – כתנאי למסע “רוחני” האישי של כל אדם. “מסע” אשר מחבר את רוחו של היחיד והקהילתי באותה היריעה, באופן המצביע על כוחו האמיתי של העם היהודי – הטמון בערבות, הדדיות וקבלת האחר-לקראת המשך “המסע”.