פולין 2011 עם בית תפילה ישראלי – יומן מסע

 11 באוגוסט 2011, פולין

מסע, משא, מסה לפה-לן-יה

הנוסעים ונוסעות: אסטבן, ר׳ שלמה, שי, יוני והצ׳לו, אמנון והגיטרה, משה והוודקה, מרים, ג׳קי, נילי, רינה, תתי, אברם, אבי, נחמה, ענת, אבא ראובן, תומר הבן, איריס, תמי, אורנה וגלית (רשמה).

מה מביא קבוצת אנשים בוגרים באמצע הקיץ הישראלי החם והעצל לטוס לבית הקברות הגדול ביותר של העם היהודי?

 איש ואישה והסיפור שלהם. סבא חסיד, אבא משורר, ילדות בוורשה, לחפש את אלהים, להבין את תפקיד הרב, ללמוד חסידות, להתפלל, לנגן, לסגור חשבון, לפתוח פתח…

הקבוצה החביבה שלנו מורכבת מכמה מעגלים שונים ונפגשים: חברים פעילים בבית תפילה ישראלי, לומדים בבית המדרש של קולות, תלמידי רבנות של התנועה יהדות מתקדמת (רפורמית) ועוד כמה אנשים טובים שהצטרפו. גילאים: 30-60.

נחיתה בוורשה, ביקור בעיר המתים הקמים לתחייה- בית הקברות היהודי העתיק הגדול בעיר. כרבע מליון קברים. למה באתם, נשאלנו. דילגנו בין קברי י.ל. פרץ, ד״ר זמנהוף, אדם צ׳רניקוב מנהיג גטו וורשה, הנצי״ב מוולוז׳ין, חתנו הר׳ חיים סולובצ׳יק, וכמובן- החיפוש המופלא של קברו של סבה של נחמה, מצבות מפורקות באוחדו מחדש.

 ״גם אם אלך בגיא צלמות לא אירא רע״.

קברות האחים והאחיות של נרצחי הגטו. יוני מצ׳לן, אנחנו שרים ושרים, ניגון ופסוק והמהום. איך אפשר להתפלל פה? איך אפשר שלא? ובתי הדירות המשקיפים על הקברים, המוסתרים בצמחייה עבותה ומלבלבת. אבנים ועפר ארץ ישראל מפוזרים.

 חפצא וגברא ממש.

 חולפים על פני בית היתומים המקורי של יאנוש קורצ׳אק ומעבר לפינה שיירת ילדים הולכת בחפץ לב.

 גטו ורשה. מרגיש רחב ידיים למדי ומנגד העדויות על הצפיפות האיומה- מאות אלפי יהודים נדחקים לרובע היהודי. מכיכר השילוחים עם הנצחת שמות פרטיים מוכרים כל כך- רחל ורבקה, תמר ויעקב ומשה, הולכים בדרך הגבורה ועוצרים בדרך בתחנות המרד.

 ״שפכי כמים ליבך״.

 ערב ט באב מתקרב. סעודה מפסקת בטעם פולני של ממש וקריאת מגילת איכה.

 ״כל רודפיה השיגוה״ לאחר החורבן, דורש ר׳ לוי יצחק מברדיצ׳ב, קל יותר להגיע לאל שכן הוא בכל מקום.

 או בשום מקום…

 ואז קינות בניחוח הזמן הזה, ״אל תלכי מכאן״…

 קורסים לישון. ויהי ערב ויהי בוקר ט באב.

 נסיעה לרדזימין. אבא של נילי, המשורר זלצמן, כך אנו למדים, אינו ממליץ על החייטים. נילי בליווי תומאש המדריך הפולני המשכיל והרהוט, נכנסים למשרד ראש המעיר ומקבלי ספר של כבוד. אנחנו שומעים על סיפורה של עיירה, לא עשירה או מכובדת מידי, ובכל זאת יצחק בשביס זינגר גדל בה כמה שנים. פתח החנות הפונה לפינת הרחוב, מושך את העין מכל ברחובות, ואנחנו שואלים את שלום הדג המלוח בחביות והדמיון מתעורר לחשוב: היו פה פעם המון יהודים והם נשלחו להשמדה.

 בבית הקברות לשעבר, מעין שדה ריק, מצאנו את המצבה של האדמ״ור המקומי ושם הדלקנו נר לאבא. נילי אומרת קדיש ואנחנו איתה. הברווזים בדרך מוכיחים לנו שאכן, הם ללא גרביים או תחתונים!

 הגשם מטפטף ואנו ממשיכים לטיקוצ׳ין. העיירה קיימת מהמאה ה-12, יש עדויות על יהודים מהמאה ה-16. כמחצית מתושביה, כ-3000 יהודים, נרצחו בבורות המוות ביער לופוחובה הסמוך באוגוסט 1941. בית הכנסת היםה נשמר והפך למוזיאון. על הקירות תפילות מוכרות וגם כמה שפחות, ושם תפילת מנחה לט׳ באב בקול אחד. שי תוקע בשופר ושערי הדמעה נפתחים.

 ביקור ביער לופוחובה. באמצע היער מחזה סוריאליסטי: יוני והצ׳לו, שי והניגון. הולכים לבורות ואומרים תפילה. שרים ושוב שרים. ומרים מבקשת: הרימו מבט לעצים, כי לך דומיה תהילה. הם נעים כמו חסידים מתפללים והם העדים האחרונים למה שהיה.

 כמה נהיננו, כמה בכינו.

 העיר העתיקה בוורשה שוקקת חיים ונראית עתיקה באמת למרות שאנו למדים שהיא רובה ככולה משוחזרת מציוריו של צייר איטלקי שחי שם.

 ארוחת ערב ולמלון בעל העיצוב הסובייטי קיטש הייחודי כל כך…

 רביעי בבוקר. בדרך לטו באב ולעיירתו של הרבי מגור. מגיעים לבית מדרשו הצנוע עד כדי עליבות

 לאחר עצירה לקניות בחנות המקומית. פותחים שולחן, דברי תורה, סיפורים אישיים, ניגוו וריקוד ודמעה. דג מלוח, לחם, וודקה, בצל ירוק וצנונית נאכלים בכל פה. ודרשה על סור מרע עשה טוב, סיפורי מוות על קידוש השם תוך כדי ריקוד, תמימות נאמנה. מוסיפים את הסידור של בית תפילה לספריית בית המדרש הצנועה וזוכים לטרוניה מצד שומר הפתח שאפילו החסידים של הרבי אינם משתהים כל כך בטיש שלהם…

 ואז לקבר, האוהל.

 וחסיד שמגיע אחרינו אוסר על שירת הנשים מפאת כבוד הצדיק המת. חלופת דברים על הרצל והרבי, על חוכמה והתחכמות, וקרב התפילות הנצעקות עולה השמיימה (ותיכף גם ליו טיוב).

 ועכשיו לקוצק. ומפאת הבחילה, אניח כעת לדברים.

 ציטוטים לקינוח:

 העם דורש וודקה בחמש

 משנאפס לשנ״צ

 מי רוצה קוץקפה?

 קוצק, עיירה שכוחה בלב היערות. לפתע שוב שער ברזל עם מגן דוד וחלקת קבר ציורית. חרף יתושי הענק שקענו עם ר׳ שלמה בלימוד חסידי. האם הלימוד הוא במפגש עם העולם, הטבע, עם עצמך, עם הרבי? דמות המופת, הצדיק, כדמות אקסנטרית שוברת נורמות.

 ומה יהא על האישה, המשפחה? -שואל יוני האב המצפה לבכורו…

 וומה עושים אנו כאן, השבוע, כולנו? – מקשה הרבי שלמה, האם האין אנו עוזבים את הבית והמשפחה לטובת החפוש הרוחני שלנו?

 בדרך החוצה מהכפר עצרנו בבית הצדיק. הייידישע חוצפה שלנו גרמה לנו לדפוק על הדלת ואסטבן אף קיבל הצעת מחיר על הבקתה. ואילו ראובן הבחין בחסידה, ההיא מהחינוך המיני של בית הספר, שיושבת הגג. האם תביא לנו הפתעה?

 בחיוך עולץ נוסעים ללובלין.

 קל יותר לאשרר את החיים באמצעות מפגש עם מוות שלא בא בטרם עת. מה יהיה מחר במיידאנק?

---

12.8.11

בפתח אושוויץ

הבוקר קמנו עם המילה הזאת, המקוללת, הקדושה: אושוויץ.

צריך לנסות להבהיר משהו על הדימניקה הקבוצתית, שנדמה שמאפיינת במשהו משלחות דומות. תתי אומרת: ״את יודעת מה ממש לא מצחיק? השואה.״ ואמש, בדרך למלון הנידח בחשכת ליל מעולם לא צחקתי כל כך. הרי הכל מזכיר את הכל, הדברים והסיפורים משתקפים זה בזה, הקרמטוריום במיידאנק מביט בי מפתח תנור הלחם בסופר המקומי; הרעב הטבעי שהתעורר משום שדילגנו על ארוחת ערב משוחח עם החרדה ממה היה מחר. ״בגדים קונים כשכדאי ולא כשצריך״- בלשונה של אמא של נילי. וכשהג׳י פי אס אינו מוצא את העיירה בה המלון שלנו עומד, נפלטת ההערה: נו, מזל, כך גם הגרמנים לא ימצאו אותנו הלילה.

ובכל זאת ננסה לספר באופן סדור.

אחרי לילה בלובלין יצאנו ליום עמוס. בית המדרש הגבוה לחכמי לובלין, שהכיל בשיא תפארתו כ מאה תלמידים בשנתון, פעל בשנים 1930-1939 ומשך לומדי תורה מכל היבשת. לובלין, שהיו בה עשרות אלפי יהודים, הייתה מרכז שוקק. עם פלישת הנאצים לעיר הועלו באש יוקדת של יומיים את כל ספרי הקודש במקום, ומנגד ניגנה התזמורת הצבאית.

לפני 4 שנים לערך נפתחה מחדש הישיבה. המבנה, ללא חיי הלימוד והקהילה שאפיינו אותה מן הסתם. מבנה משופץ לתפארת, יפה כל כך, מואר כל כך, ולב משתאה כיצד הוא עומד רוב השנה ללא שימוש.

בבית המדרש למדנו עם ר׳ שלמה דף יומי לפי שיטתו (שהיינו מכנים אותה ממבשרי הגלובליזציה) של הר׳ יצחק מאיר שפירא ועסקנו ב״אילו טרפות בבהמה״ במסכת חולין, הדף היומי. האין הצמחונות הפרשנות הראויה לכשרות המודרנית? אומר שלמה: הרי אסור לשחוט למחר, רק לאותו היום! ומהדהד הסיפור על אשתו של הר׳ סולובצ׳יק שהכשירה תרנגול שבעלה פסק שהוא טרף, ואומרת ״אתה הסתכלת בתרנגול, אני התבוננתי באישה״.

ושוב בית קברות, הפעם אצל חוזה מללובלין וחברים נוספים. כמה מרדנים היו החסידים הללו, דמויות אקסנטריות שאתגרו את הנורמות ועוררו את הנפשות לבחון הכל מחדש. מדוע התבוננות זו נעדרת כל כך מחסידות ימינו? האין זוהי משימתה של היהדות שלנו, הליברלית, להמשיך מסורת זו?

מלובלין ממשיכים למיידאנק. והשופר של שי מוצא שוב ואף הצ׳לו. המתח האיום בין הטבע הרווי, הירוק, הפראי אך מעודן, לנוכח שדה מוות שבינות לדשא הירוק מפוזרים ביתנים של רצח ועינוי מפלצתיים.

ומה בעניין הקרבה לעיר לובלין? מה ראו, מה ידעו, מה הריחו…והיום, כיצד אנו מגיבים לרוכבי האופניים הפולנים? למשפחות שבאו ספק לטייל ספק לפקוד את המקום והם מסיעים עגלות ילדים? והאוטובוס המקומי שמציין שתחנת היעד היא מיידאנק. וכיצד אנו מגיבים לרדיפות של עמים אחרים? ההיפך מאהבה ומחינוך, אומר ויזל, הם האדישות.

מיידאנק מקום, פשוטו כמשמעו, מבחיל.

וקשה הדבר לעיכול.

ומשם לאחר קניות (מוגזמות?) בסופר מרקט המקומי ממשיכים לקבר הצדיק ר׳ אלימלך מליז׳נסק. ושם, באוהל הצדיק, מתחיל הדיון הקשה על ״לקחי השואה״.

האם החיפוש הפנימי והציבורי לקראת תשובה הופך חלילה את הקורבנות לאשמים?

״ואדרבא, שנראה כל אחד במעלת חברו ולא בחסרונו…״

ממשיכים לביקור לילי מצועף בעיירה לנסט. בית כנסת מהודר לעיירה בת כ-3000 יהודים ואנחנו שרים ומביאים ניגונים מארץ הקוידש לשם. וג׳קי מספרת לנו על משפחת וולפמן, שם נעוריה של ג׳קי, שקרויה על סבא משם, לנסט- טרנוב.

ועצירה בטרנוב. מרים מספרת באהבה על אבא חנוך (ריינהולד שעוברת לרינות) יליד העיר שחזר לבקר באיזור ב-1932 עם הצלם נחום גיטל ומראה לנו אלבום מרגש של פורטרטים יפים של העולם ההוא הנעלם, ועל פועלו הנלהב למען העם היהודי ובציון ומחוצה לה, וגם סבא צבי קימל, סבא של אדר בן הזוג של גלית, מביא אותנו לרינג, כיכר העיר היפה, בה היהודים שכנו בחסות השליט, לתנועת הנוער הציוני, ולחצר ריקה בה היה בית הכנסת. מפאת חרדת חתולי הענק של שי אנו מוותרים על ביקור לילי בבית הקברות.

 

---

 

 

12.8.11

מזמור לדוד”לה – מנון ריבק

מזמור לדויד׳ל

(אתמול, במיידנק, עם סיום הביקור, עמדנו ושרנו מזמור לדוד… גם כי אלך בגיא צלמוות.. כאילו יש בידינו תשובה אחת, קבועה, מול כל מצב וחוויה. חשתי לא נוח מול זה, הרגשתי כי לא תמיד זו האמירה המתאימה. וכתבתי מזמור אלטרנטיבי. – מזמור לדויד׳ל)
מזמור לדויד׳ל, למוטל, ליענק׳ל,

יהוה רועי אחסר, אחסר,

איך שרהל׳ה, איך מירה׳לה

איך אפשר, איך אפשר?
גם כי אלך בגיא צלמוות,

אירא רע, אירא רע

ואזעק לעזרה

כי אתה לא עימדי.

שבתך בחיבוק ידיים,

ושנתך מול אפרי העולה לשמיים

עד עולם ילווני.

 

---

 

14.8.11

היום לפני האחרון
ראשון. עוד רגע אצל הרבי מפשיסחא. אז מה היה לנו?

שישי, מגיעים למלון מותשים אחרי כ-5 שעות באושוויץ ובירקנאו.

אושוויץ נדמה כהריסותיו המודרניות של מגדל בבל. המוזיאון באושוויצין, כפי שהוא נקרא רשמית, הוא שיא תיירות השואה. מאות אנשים מכל העולם, קבוצות קבוצות, נכנסים בסדר מופתי למתחם הזוועות. לא דמיינו את זה כך. לאחר השקט הפסטורלי המצמרר של מיידאנק, אושוויץ הותיר רבים מאיתנו קהי חושים.

בירקנאו מחנה עצום. האופק לא נגמר. ארובות ארובות בשדה רחב. ארובות צריפי אסירים, ארובות של משרפות.

פגשנו קבוצה מסין. ״מה הביא אתכם לכאן״- שאלנו. ״ראינו את הסרט רשימת שינדלר אז באנו״, אמרו. ״ולפני הסרט ידעתם על השואה?״ הקשינו, ״לא״, אמרו.

היום בדרך לוורשה ראינו את הסרט על מטס חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ בראשית שנות האלפיים. האם השואה היא ״שלנו״? אחד הנושאים שנידונו בקבוצה הוא תופעת הילדים הצעירים שמבקרים במחנות בליווי הוריהם. מוזר לי לראות ילדים קטנים נכנסים לראות קרמטוריום. מיהו המתווך הראוי לנושא זה ובאיזה גיל? ואם לא נסמוך על ההורים מה יהא עלינו…

טקס רגשי כיאה לקבוצה. ״שחקי שחקי על חלומות זה אני החולם שח, שחקי כי באדם אאמין כי עודני מאמין בך…״- טשרניחובסקי. כמה חזקות ולא מובנות מאליהן מילים אלה כאן באושוויץ בירקנאו.

בעלות הברית יכלו לשבש את מכנה ההשמדה ואף סביר שפצצה אחת הייתה מצילה את רב יהדות הונגריה שהובאה לאושוויץ ביולי 1944.

 

הכנות קצרות לשבת והישר לקבלת שבת במוזיאון יהדות גליציה, בהובלת בית תפילה ישראלי (אסטבן, יוני בצ’לו, גלית ואמנון בגיטרה) – ובהשתתפות 2 קהילות מקומיות, הקהילה הרפורמית של קראקוב ובאי המרכז הקהילתי JCC, – שתי קהילות מקומיות וקבוצה מהארץ, בסך הכול כ-40 איש.

לא ויתרנו על מנהג “על זה אני מודה” – ואנו מודים על כך שלא צריך לעשות את זה בפולנית אצלנו, זה נשמע הרבה יותר קשה.

ארוחת שבת במרכז הקהילתי המתחדש בקראקוב. הכנסת אורחים מחממת לב אם כי נדמה שאנו הישראלים עסוקים בפולין של השואה והם קצו בכך. הם בונים הווה, עתיד. מורכב.

שבת בבוקר לימוד על הרמ״א עם שלמה. קידוש. סיור בעיר העתיקה בקראקוב. כיכר השילוחים של היום מעוטרת בכסאות, כאנדרטות תיקון לגירוש. הכסא מוצב, אך יהודים כבר לא יושמבים עליו… בית המרקחת של תאודוש פנקיוביץ׳ חסיד אומות עולם. אתרים מוכרים מהסרט רשימת שינדלר.

כיכר העיר הומה. חתנים וכלות, פעמוני כנסייה, שוק פרחים וצעצועי עץ והאטרקציה: פסטיבל פרוגי (קרעפאלך)!

כמה צחקנו לגלות שבארוחת הערב במלון גם הגישו פרוגי….ממולא בכרוב, כמובן.

הבדלה במרכז הקהילתי. ״כמה זמן אורכת הבדלה?״, שאלה אחת חברות את יוני והצ׳לו, ״5 דקות״, ענה בבטחה, והוסיף מייד, ״אצלנו חצי שעה…״

ואכן, כעבור כשעה וחצי בא לציון גואל ובא שבוע חדש.

ראשון בבוקר יום קשה. כבר רוצים הבייתה וכמו בכל חוברת הפעלה לקבוצה בטיול כה צפוף, החברים מתחילים לאבד סבלנות. זה נאבד, זאת מאחרת. זה מקטר, זאת לא מתאפקת. אומר אמנון: תמיד היום האחרון מיותר…השיא היה שאמש לאחר שהאוטובוס החל בנסיעה, קיבלנו מיסרון מנילי שהיא אבדה. ואז גילינו שיוני והצ׳לו נותרו מאחור. אמנון קל הרגלים ואסטבן הדאוג ירדו לחפש את השניים, אסטבן עלה, והאוטובוס נסע. כשהתקרנבנו לאסוף את נילי גילינו שאמנון נשכח, ולפתע ראינו את יוני והצ׳לו מחכים ברחוב. וכך בנסיעה במעגלים בקראקוב, אספנו אנשים וכלים, הורדנו אחרים, ובסוף רוב הקבוצה התפזרה בין בתי המרזח המקומיים. ואת מי פוגשים בבאר המקומי? ביאת המשיח: הרבה הרפורמית והרב האורתודוכסי שותים בירה בצוותא…

נוסעים לכמה אתרים אחרונים בקראקוב: בשטיבלך של הרמ״א (היחיד שמעזרת הנשים שלו ניתן לראות את קברו של הצדיק…) בטמפל המתקדם שעבר לידיים אורתודוכסיות, מחנה העבודה פלאשוב על הגבעה ליהודי גטו קראקוב לטובת מכונת המלחמה ה גרמנית, ויצאנו לכיוון צפון.

בדרך עצרנו אצל הר׳ שמחה בונים מפשיסחא (פשיסוחה בפולנית) שהיא עיירה שכוחת אל לכל הדיעות ובכל זאת עוד פינת חמד שקטה ובה אוהל הצדיק. לימוד של שלמה: לצאת אל החיים ושם למצוא את תיקון. כמו אותה אגדה בעלת שלושה נוסחים שונים (!) על היהודי והאוצר שבעיר. האין היוונות, האחרות, היא תחנה חשובה בהבנת היהדות שלנו?

בבית הכנסת בפשיסחא שי שוב שלף את השופר וכל ילדי פשיסחא התעוררו לחיים….
אחרי כל השעות באוטובוס כולנו, כופרים ומאמינים כאחד, התפללנו בדבקות לקפיצת הדרך, אך אותו האיש שאת שמו בל נהגה, הוא בבחינת היצר הרע המשבש לאסטבן הפריץ שלנו את דרך הישר, התגלה כמדריך ללא דרך ארץ.

אמנם אין אנו מאמינים שנראה את המלון באור השקיעה לפני רדת החמה, ייתכן שכך יהיה ונשמח מאוד לחזור הבייתה.

ועוד כמה ציטוטים:

״אמא, לא לעלות לרכבת בלי כסאות….״-הבת של מרים

״אסטבן, הגענו כבר ללודג׳?״- יוני מתעורר ליד וורשה

 

וניפרד מהחברים…

 

אסטבן שיש לו ניגון לכל עת ובדיחה בשווי עשרה אחוזי הנחה

הרבי שלמה בעל החוברת המלאה כל טוב

דוד משה בעל הוודקה והשנינה

מרים המזמרת אבל רק בחילונית

ג׳קי שבזכותה נגיע תמיד בזמן, אפילו לטיסה

ראובן האציל המקומי העונה לכינוי ׳אבאל׳ה׳

איריס שנקעה רגלה מאנטישמיות

יוני המנגן המכונה ׳הילד׳ המתנמנם מאחור

שי בעל השופר, האינגאלע, בעל מיטת הנוער

אורנה שהמנכ״ל שלה גם טס לוורשה…אבל אחרת

תתי שמעלה השנה (הבטחה של שי) את ירושלים על ראש שמחתה

נחמה הצדקת שלא טעמה טעם חטא (או כל אוכל מקומי אחר)

נילי בעלת הרסקיו והצחוק המדבק מאחור

תמי שנשארת לסדר עניינים אחרינו בפולין

תומר בעל המגבעת והליגה

ענת שאת הגורה שבתוכה הפכה ללביאה אמיצה נוכח הזוועות

רינה האמא הדואגת לכולם

אברם שתומך בכלכלה המקומית

אבי שהיה אי של שלווה באחוריים הגועשים של האוטובוס

אמנון בעל הגיטרה ששוטף את העיניים במראות של כפר ירוק

ואני, גלית.
איזה מסע, שאת רישומיו לא נדע עוד לאמוד…

---