כשהתורה אומרת לנו “בוא”

אני רוצה השבת לומר משהו קצר בהקשר של הפרשה ושל הכנסת ספר התורה שאנו חוגגים כאן הערב. פרשת השבוע היא פרשת בא.

 זוהי בעצם הפרשה הראשונה שיש בה מצווה לעם: לעשות פסח, וגם התחלת ספירת הזמן “החודש הזה לכם ראש חודשים” (שמות יב) שהוא מהלך חשוב בכינון קהילת תרבות משום שהזמן הוא רשת יסודית ביותר שמקנה משמעות לחיי קהילה אנושית.

 יוצא שזו בעצם פתיחה שניה לסיפור היהודי- הראשונה היתה ב”לך לך”- בברית עם אברהם שהחלה בעצם בדחייה, ב-לך, “מארצך”, מ”מולדתך”. זה היה המהלך האברהמי הגדול. מעניין הוא שכל הפרשות אח”כ, ככל שראיתי, בשמותיהן- אינן בצו אלא בתיאור “וישב” וירא” וכו. כלומר הן בעיקר מתארות מצב בהווה אבל אינן פניה שדוחפת. ודאי שיש בכל אחת מהפרשות האלה דרמות גדולות אבל בכל זאת מ”לך לך” אין לנו פניה כזו בשם הפרשה עד “בא”. וכל כמה שהשמות האלה שרירותיים, בכל זאת יש בכך מסר בדיוק כמו שכותרת של עיתון אינה ממצה את החדשות ובכ”ז מעבירה איזה עיקר.

 אז הנה אנחנו ב”בא”- בצו חדש שיש בו גם היפוך מעניין של “לך”. שם היתה יציאה וכאן כניסה. בפשט העלילה זו כניסה לפרעה אך אני רוצה לטעון שזה עמוק יותר ויש כאן בא- כנס, כנס אל התרבות. לא מקרי שבהקשר הזה מתחילים הצווים כי בוא, כניסה כזו אל התרבות, הכרחי שתהיה בה מחויבות- עשייה, תביעה.

 אני רואה כאן דמיון רב למצב התרבותי שלנו היום בישראל- אנחנו נכדיו של דור שעשה לך לך גדול, גיאוגרפי ורוחני. מהגלות לכאן. וזו לא היתה רק מהפיכה פוליטית. את זה אפשר לומר בפה מלא כשאנחנו יושבים ממש על רחוב אחד העם בעיר העברית תל-אביב. זאת היתה יציאה לדרך רוחנית חדשה בעלת השלכות על כל מישורי החיים.

היה בתהליך הזה גם מרד – “לך לך” מהרבה מצורות הקיום היהודיות המסורתיות שהדור ההוא כפר בהן. אני חושב שאנחנו היום דור שהרבה יותר שמחפש את “בא”, ומנסה להיכנס חזרה אל התרבות היהודית. אבל כאן בשום אופן אני לא מתכוון ליידישקייט, לאיזו חזרה לסמלי יהדות שמוציאים מהארון כדי לתת איזה טעם חביב. אנחנו מדברים כאן על יהדות ישראלית בהווה. ולבוא זה אומר – בא בכל ישותך, עם ערכיך, עם הבעיות החברתיות שלנו, עם השמחה ועם מה שמחייב תיקון. בוא!!!

 וכשבאים ככה- היהדות אינה רק חיבוק וחיוך ואוכל טעים. היא גם זה. אבל היא גם מצפן, שאנחנו מוציאים כדי לראות לאן המחוגים מסמנים. ואנחנו פה בניווט גדול. ניווט של מדינה יהודית ודמוקרטית. והמצפן הזה שאומר לנו בא- בדיוק כמו בפרשה הזו, מחייב אותנו לדברים מסוימים-

            מחייב אותנו לדעת, לשאול, לעשות. קודם כל להיות ערים. ערים לעובדה שהשבוע הגישו רשויות הביצוע בישראל רשימה לבית משפט שבה אנשים הופיעו כמספרים, שמדינת ישראל אישרה השנה אפס (!) אשרות פליט והיא מסרבת באופן עקבי לבדוק מתן מעמד כזה. שקם מתקן “פתוח” חדש שאינו אלא שעבוד מתמיד בהסוואה של חירות.

אני לא מתמם כאן. ברור שלכל מדינה ברת דעת יש חוקי הגירה. לא מדובר כאן על שערים פתוחים לכל אחד וזה, מה לעשות – מורכב. לשם בדיוק מחייבת אותנו היהדות שאני מדבר עליה להיכנס. עם כל שאלות ההווה האנושיות, הפוליטיות החברתית כדי לייצר תשובה שתהיה דמוקרטית, ישראלית ויהודית. תשובה שלוקחת בחשבון את מה שתובעת מאתנו התרבות שלנו.

            ופה יש חדשות טובות- ה”בא” הזה של משה, כמו גם בדור שלנו- משמעו היווצרות של ציבור, של עם. ואנחנו כאן בבית תפילה ציבור משמעותי וכמונו יש עוד רבים. יותר ויותר מאיתנו רוצים לבוא- רוצים יהדות, רוצים לעצב אותה ולהיתבע על ידה. רוצים לשאת בגאון את המחויבויות שנגזרות מהדבר הזה.

            ביום הזה של פרשת בא, של הכנסת ספר תורה אני רוצה לאחל לנו, לקרוא לכולנו- להיות עץ החיים המחזיקים בה כדי לעשות פה חברה ומדינה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

אני רוצה השבת לומר משהו קצר בהקשר של הפרשה ושל הכנסת ספר התורה שאנו חוגגים כאן הערב.

פרשת השבוע היא פרשת בא.

זוהי בעצם הפרשה הראשונה שיש בה מצווה לעם: לעשות פסח, וגם התחלת ספירת הזמן “החודש הזה לכם ראש חודשים” (שמות יב( שהוא מהלך חשוב בכינון קהילת תרבות משום שהזמן הוא רשת יסודית ביותר שמקנה משמעות לחיי קהילה אנושית.

יוצא שזו בעצם פתיחה שניה לסיפור היהודי- הראשונה היתה ב”לך לך”- בברית עם אברהם שהחלה בעצם בדחייה, ב-לך, “מארצך”, מ”מולדתך”. זה היה המהלך האברהמי הגדול. מעניין הוא שכל הפרשות אח”כ, ככל שראיתי, בשמותיהן- אינן בצו אלא בתיאור “וישב” וירא” וכו. כלומר הן בעיקר מתארות מצב בהווה אבל אינן פניה שדוחפת. ודאי שיש בכל אחת מהפרשות האלה דרמות גדולות אבל בכל זאת מ”לך לך” אין לנו פניה כזו בשם הפרשה עד “בא”. וכל כמה שהשמות האלה שרירותיים, בכל זאת יש בכך מסר בדיוק כמו שכותרת של עיתון אינה ממצה את החדשות ובכ”ז מעבירה איזה עיקר.

אז הנה אנחנו ב”בא”- בצו חדש שיש בו גם היפוך מעניין של “לך”. שם היתה יציאה וכאן כניסה. בפשט העלילה זו כניסה לפרעה אך אני רוצה לטעון שזה עמוק יותר ויש כאן בא- כנס, כנס אל התרבות. לא מקרי שבהקשר הזה מתחילים הצווים כי בוא, כניסה כזו אל התרבות, הכרחי שתהיה בה מחויבות- עשייה, תביעה.

אני רואה כאן דמיון רב למצב התרבותי שלנו היום בישראל- אנחנו נכדיו של דור שעשה לך לך גדול, גיאוגרפי ורוחני. מהגלות לכאן. וזו לא היתה רק מהפיכה פוליטית. את זה אפשר לומר בפה מלא כשאנחנו יושבים ממש על רחוב אחד העם בעיר העברית תל-אביב. זאת היתה יציאה לדרך רוחנית חדשה בעלת השלכות על כל מישורי החיים.

היה בתהליך הזה גם מרד – “לך לך” מהרבה מצורות הקיום היהודיות המסורתיות שהדור ההוא כפר בהן. אני חושב שאנחנו היום דור שהרבה יותר שמחפש את “בא”, ומנסה להיכנס חזרה אל התרבות היהודית. אבל כאן בשום אופן אני לא מתכוון ליידישקייט, לאיזו חזרה לסמלי יהדות שמוציאים מהארון כדי לתת איזה טעם חביב. אנחנו מדברים כאן על יהדות ישראלית בהווה. ולבוא זה אומר – בא בכל ישותך, עם ערכיך, עם הבעיות החברתיות שלנו, עם השמחה ועם מה שמחייב תיקון. בוא!!!

וכשבאים ככה- היהדות אינה רק חיבוק וחיוך ואוכל טעים. היא גם זה. אבל היא גם מצפן, שאנחנו מוציאים כדי לראות לאן המחוגים מסמנים. ואנחנו פה בניווט גדול. ניווט של מדינה יהודית ודמוקרטית. והמצפן הזה שאומר לנו בא- בדיוק כמו בפרשה הזו, מחייב אותנו לדברים מסוימים-

            מחייב אותנו לדעת, לשאול, לעשות. קודם כל להיות ערים. ערים לעובדה שהשבוע הגישו רשויות הביצוע בישראל רשימה לבית משפט שבה אנשים הופיעו כמספרים, שמדינת ישראל אישרה השנה אפס (!) אשרות פליט והיא מסרבת באופן עקבי לבדוק מתן מעמד כזה. שקם מתקן “פתוח” חדש שאינו אלא שעבוד מתמיד בהסוואה של חירות.

אני לא מתמם כאן. ברור שלכל מדינה ברת דעת יש חוקי הגירה. לא מדובר כאן על שערים פתוחים לכל אחד וזה, מה לעשות – מורכב. לשם בדיוק מחייבת אותנו היהדות שאני מדבר עליה להיכנס. עם כל שאלות ההווה האנושיות, הפוליטיות החברתית כדי לייצר תשובה שתהיה דמוקרטית, ישראלית ויהודית. תשובה שלוקחת בחשבון את מה שתובעת מאתנו התרבות שלנו.

            ופה יש חדשות טובות- ה”בא” הזה של משה, כמו גם בדור שלנו- משמעו היווצרות של ציבור, של עם. ואנחנו כאן בבית תפילה ציבור משמעותי וכמונו יש עוד רבים. יותר ויותר מאיתנו רוצים לבוא- רוצים יהדות, רוצים לעצב אותה ולהיתבע על ידה. רוצים לשאת בגאון את המחויבויות שנגזרות מהדבר הזה.

            ביום הזה של פרשת בא, של הכנסת ספר תורה אני רוצה לאחל לנו, לקרוא לכולנו- להיות עץ החיים המחזיקים בה כדי לעשות פה חברה ומדינה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.