אני מאמין – ניאו חסידי

ראש דבר

החסידות היא יהדות הניצבת על החסד. היא קוראת לנו לאהבת השם, לאהבת תורה, ולאהבת אדם לרעהו.  כל מה שאנו בונים בעולם הזה צריך להישתת על עמוד החסד.  כיוון שהחסד מייצג שפע אהבה אינםופית, כך צריך החסיד|ה האמיתי|ת לאהוב ולתת בלי גבולות וחישובים, בלי לשפוט את הנזקקים לאהבתו, וללא ציפית שכר לפעולתו.

אין שם – או כאן, או אז, או עתה – אלא אחד.  י-ה-ו-ה הוא מעבר לזמן, האחד שמאחורי כל ריבוי.  “״הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו״ – כל היקום נמצא בתוך האלהות.  במחשבה העליונה שוכנת ההוויה בשלמותה ובתומה.  הקוסמוס שלנו, המשתנה ומתפתח מרגע לרגע, והאחד העומד בעינו, הנם שתי פנים של אותה הוויה.  קיומנו בתור יחידים, כמו כל קיום העולם הזה, אינו אלא תוצאה של הצמצום, רדוקציה של נוכחות אלוהית כדי שהמח האנושי המוגבל יוכל לקבל מעין תפיסה ממנו.  אבל תפיסה זו באה אלינו בזעיר אנפין, במידה שתאפשר לנו  לראות את עצמנו כבריות נפרדות, כך שנוכל לקיים את המוטל עלינו, לחיות בעולם הזה המוגבל והגשמי.  חיי היום-יום דורשים מאתנו שנראה את עצמנו ככה, ושנחיה כל אחד בתוך גבולות הגוף והתודעה האנושית, ״מוחין דקטנות.״  עלינו להכיר טוב במגבלות האגו, וגם בגבולות בינינו ובין הזולת, ולכבדם.  חשוב להכיר גם בפלא הגדול של הידברות מעבר לגבולות אלו, תחום ה״אני-אתה.״  אמנם במציאות האמיתית, אין קיומו של יחיד זה אלא מדומה.  ״י-ה-ו-ה אחד״ פירושו שכולנו אחד.  האור האלוהי ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין.  אנו מכנים לאור הפנימי שכינה, ולאור הסובב אור אין סוף, אבל אין ביניהם הפרדה כלל.  השכינה אינה שורה במקום אחד בלבד, ואין ראייתה  או הבנתה נחלתם של היהודים בלבד.  המפגש אם נוכחות זו משנה את חיי האדם מן הקצה אל הקצה, מבשמת ומרעננת.  זהו לב לבה של החוויה הדתית.

החסיד רודף אחרי החסד. להיות חסיד פירושו להכיר מתוך אהבה שהוא, יתברך שמו, נוכח בכל, ולפעול בכל עת על פי הכרה זו.  רדיפה תמידית זו מביאה אותנו לחשיפת ניצוצות קדושה המפוזרים ביקום כולו, הן בחיי אנוש, הן בטבע, הן ביצירות האדם, מוסתרים לפעמים מאחורי ״קליפות״ ממינים שונים, ריאליים ומדומים.  תפקידנו לחפשם ולגלותם, אפילו במקומות ובנסיבות הקשים ביותר, כדי להעלותם ולצרפם שוב למקורם.  מלאכה זו של גאולת הניצוצות והשבתם, הנעשתה במישורים הרוחניים, הגשמיים, והחברתיים, ממלאת את יומו של החסיד האמיתי.  היא גורמת לתענוג רוחני, גם לשכינה וגם לנו, כאשר בה אנו מחדשים את האחדות הקוסמית והאלוהית.  ״הקדוש ברוך הוא צריך שיעבדוהו בכל האופנים.״  החיים מלאים הזדמנויות לגילוי אלוהות בעולם ולעשיה למענה.  הדרך שבה אנו מתייחסים לכל בריה משקפת  את מסירותנו לבורא, יתברך, השוכן בתוך כל אחד מהם.

אותה עבודה בשמחה היא תכלית חיי האדם.  האחד מתענג בכל נברא, בכל צורה ייחודית אשר בה הוא מלובש.  אבל אנו, בני האדם, מהווים שלב מיוחד באבולוציה, שהיא שלשלת הבריאה האינסופית.  לנו יש את היכולת של ״מוחין דגדלות,״ היינו הכרת התמונה בגודלה, ותשוקה מתמדת להבנת סוד הקיום.  עלינו לכוון נטיה פנימית זו לעיצוב חיים של ״עבודה שבלב.״  בזה אנו מגשימים את ייעודנו המיוחד שבתור יושבי שני עולמות, הפנימי-רוחני והחיצוני-גשמי.   על האדם, שנברא בצלם אלוהים, לחיות בכל יום באופן יותר אלוהי ויותר אנושי מאשר הצליח לעשות אתמול.    

במרכז חיי הרוח שלנו עומדות ההסתכלות פנימה, כוונת הלב, ודבקות באחד.  לא המראה החיצוני לנגד עינינו, לא במפגש עם הזולת ולא ביחס לעצמנו.  כך הדבר בהסתכלנו על העולם, שבו אנו מבקשים תמיד את האחד המסתתר בתוך הרבים.  וכן לגבי התורה והמעשה הדתי, המבט תמיד פנימה, כלפי גילוי מעמקים חדשים בהבנתם.

המעשה הדתי הוא אכן חשוב.  המצוות הן הכלים אשר לתוכם אנו שופכים את געגועי לבנו ואשר מהם אנו שותים ממעיינות השפע האלוהי המזין את נפשנו. אנו שומעים בהן ״מקרא קדש,״ הקוראת לנו לקיימן. אין יהדות ללא אהבת המצוות, ולדרכי העבודה של דורות שקדמו.  בכל מצוה טמונה הזדמנות לרגע של הכרה באמת של אחדות ההוויה.  אבל אל לנו לשכוח שהמצוות הן אמצעי, ולא מטרה כשלעצמן, שמא נהפוך אותן לעבודה זרה.  כלים הן להכלת האור האלוהי המציף את הנפש, והן משמשות גם כפרדיגמות לשאר כל המעשים.  לחיות באופן מלא בהכרת ״לפני מי אתה עומד,״ פירושו לעשות כל דבר כאילו יש בו קיום מצוה.

ראשית משאו של האדם הדתי הוא בריסון כוחותיו הרוחניים והנפשיים לעבודת השם. בזה חייבים אנחנו לדרוש מעצמנו רמה גבוהה של שאיפות הנפש, כולל התנהגות מוסרית, הסברת פנים לכל אדם, וכוונה בתפילה ובהתבוננות. מהלך זה פותח בזווג כוחות האהבה והיראה, שמתוך מיזוגם נולדת תחושת הקדושה.  אבל הוא דורש גם יחס של חסד וסבלנות כלפי עצמנו והכרת האמת שאנו בשר ודם, עם המגבלות הכרוכות בכך.  שמירה הגונה על הגוף והנפש, שלנו ושל הזולת, היא גם חלק מתפקידנו בעולם הזה.  לגבי הגוף, יש הרבה מה לתקן במורשת היהודית מדורות העבר.ההסתכלות פנימה במציאות חייבת לעורר בנו תחושת ניכור מערכי התרבות המסחרית והאגואיסטית שבתוכה אנו חיים.  ערכים בורגוניים אינם ערכים חסידיים.  שלא כמו אבותינו החסידים בדורות שקדמו, אנו חיים בתור אזרחים בחברה חופשית, ובכך יש לנו אחריות לגנות כל תופעה בחיים הציבוריים הסותרת או מזלזלת בצלם אלוהים של כל אדם.  החסיד בימינו צריך לא רק לפתוח את ידו לעני בצדקה, אלא לפעול להקטנת הפער בין עשירים לעניים.  הביטוי הראשון לאהבתנו לאלוהים הוא ראיית כל יחיד כאבר בגוף האדם הקוסמי או כענף בעץ החיים.  בזה אנו נבחנים, הן כיחידים והן בתור חברה.  חסיד שעובד את מי שאמר והיה העולם חייב גם  להיות מעורב היום בפעילות למען שימור כדור הארץ אשר עליו אנו חיים.

כל הנ״ל נובע ישירות מקריאה ניאו-חסידית של התורה והמסורת היהודית.  אנו חיים במסגרת של ברית אהבה עם התורה שלנו, הכוללת גם תורה שבכתב וגם כל המסורת שבעל פה, כולל הפרשנות החדשה שלנו כיום הזה. כל אלה ביחד מצביעים על תורה קדומה, עילאית, ונסתרת מעבר לשפה האנושית, שטמונה בתוכם.  אנו מבינים שבני עמנו שאבו מעיינות בלתי פוסקים של חכמה וקדושה מתוך כתבים אלה, ורצוננו להמשיך בדרכם, בתוספת שיטות חדשות של פרשנות הראויות לדור שלנו.  כל התהליך הזה של פרשנות מתחדשת וגילוי רבדים נוספים במורשת העבר, קדוש הוא לנו.

יהודים אנחנו.  יש בלבנו אהבה מיוחדת לבני עמנו, בעבר, בהווה, ובעתיד. אהבה זו מרבה ומעצמת אהבתנו למין האנושי בכלל ולעולם כולו.  אנו נושאים בלבנו את הסבל היהודי מדורי דורות ואת חדות החיים החדשים של עם ישראל ששב לארצו, חידש את לשונו, ויוצר בכל יום תרבות יהודית חיה.  הנסים של קיבוץ גלויות ישראל וחידוש החיים היהודיים הם מפלאי עולם בדורות אלו.  ששים ושמחים אנחנו בהיות ישראל עם חפשי בארץ אבותינו, ואנו מזדהים הזדהות גמורה עם המאבק המתמשך לקיום מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בערכיה.  באותה שעה, אנו מאמינים שמדינה יהודית חייבת להתנהג כישות העומדת על החסד, ודבר זה צריך להשתקף בהתנהגותה כלפי יהודים ולא-יהודים כאחד, הן בתוך גבולות המדינה והן בשטחים אשר תחת שליטתה. עיקר הייצוא של מדינה יהודית לעולם כולו צריך להיות חזון השלום, ולא כלים להרג ולמלחמה. כאשר מדינה המכריזה על עצמה כיהודית בוגדת בערך החסד, חייבים אנו בתור חסידים לעמוד ולקרוא תגר. עם ישראל חי וקיים כל הדורות האלה כדי להעיד עדות, ואין לנו רשות לתת לשום אתגר, אפילו זה של אויב אמיתי, להעלים עינינו מתפקיד זה.  אחרת אין משמעות אלא לאומית-לאומנית בהמשך קיומו.  בשביל יעד מצומצם כזה לא היה כדאי לעבור את כל הדרך.  אנו תומכים בחיים יהודיים מעמיקים ועשירי-רוח בכל מקום שבו חיים יהודים, הן בארץ והן בתפוצות

העולם שבו אנו חיים סובל סבל רב מחוסר שיווי משקל בין כוחות הנחשבים ״גבריים״ ו״נשיים״ בהנהגתו.   את הדרך הניאו-חסידית ההולכת ומתפתחת צריכות נשים, יחד עם גברים, להיות פעילות בעיצובה.  אנו שמחים לקראת גישות מחודשות לעבודת האחד דרך צינורות של אהבת השכינה ושפה המדגישה את מקומה של הבינה בתור אמא-עילאה, רחם ההוויה, ה״היא שעמדה לנו״ בכל דור ודור – בשעה שאנו גם מבינים שכל השפה הסמלית הזו מראה באצבעה למקום האחדות, העומד מעבר לכל גדר או תיאור בדמויות ארציים, כולל מגדריים.החסידות, הן לטוב והן למוטב, בנויה סביב דמותו של הצדיק, איש קדוש בעל תכונות נפש כמעט על-אנושיות, המשמש צינור לשפע ולברכה האלוהית.  אנו מכירים בכך שישנם מורים גדולים בעולם, המחוננים בהשראה עילאית.  אבל אנו חיים בעידן של חששות גדולים ומוצדקים לגבי טענות לכוחות האלה, כי ראינו איך אפשר לנצל השראה כזו למטרות מסולפות.  לכן אנו תומכים בשיטה החסידית הקוראת לכל יחיד|יחידה לחפש את דרכו|ה הוא|היא, ועל קהל החסידים להיות מקור השראה, הדרכה, וסמכות לחיי חבריה.

החסידות, כמו היהדות עצמה, מאמינה בחיי הקבוצה.  חוש ה״חברייא״ היא מהתכונות המיוחדות של החיים החסידיים, ומכליה החזקים ביותר לטיפוח ״דרך״ מיוחדת בחיי הרוח.  הידידות ו״דיבוק החברים״ החסידיים עוזרים ליחיד להתגבר על המניעות הרבות העומדות בדרכו.  היכולת להקשיב לצערו של החבר, וגם לשמוח בשמחתו, היא מהירושות הגדולות והטובות של חיי החסידות, ומקומם גדול גם בחוגי החסידים החדשים, נשים וגברים כאחד.

אנחנו יורשים של אחת המסורות הרוחניות החשובות ביותר של המין האנושי.  אנו רואים את התורה כשפה המיוחדת של עם ישראל לביטוי אמת עתיקה ואוניברסלית.  מאות רבות של דיכוי ורדיפה נוראה הפכו אותה למורשתם של היהודים בלבד, אבל האמת והתובנות שבה  שייכות לכל האנושות.  המגבלות והתנאים שבתוכם היא התקיימה הפכו אותה לעמוקה מאד, אבל צרת אופק.  בדור שלנו יש לנו את האפשרות להוציא אותה ממסגרה, לתת לה לנשום מאויר החופש, להרחיב את גבולות הקדושה שעליהם היא מלמדת, ולדלות מחכמתה ביחס לאתגרים הגדולים העומדים לפני העת שבה אנו חיים.  יחד עם הליכתנו יד ביד עם מבקשי אמת מכל העולם והדתות, אנחנו נשארים נאמנים לשפה עתיקה זו ודרך החיים שהיא מתארת, בתוך גבולות המוסר כפי שאנו מבינים אותו היום.  ברב-שיח הבין-דתי ההולך ומתמשך בימינו, יש לנו הרבה מה לתת והרבה מה ללמוד מאחרים.  אנו באים לקראת שיחה זו מתוך שמחה, יחד עם בני ובנות שיח מכל העולם, אשר כולנו די פתוחים וענוים  להכיר באמת כאשר היא שוכנת אצל השכן, ולהודות שאין בשום שפה או שיטה את כל התורה כולה.