• 29.03.2024
  • י״ט באדר ב׳ תשפ״ד
  • שבת פרשת יתרו
  • English

על עבדות ועל חירות

טועים החושבים שהמרור שאנו אוכלים הוא זכר לעבדות, וכי החרוסת המתוקה היא לזכר החירות. מי שחושב כך אינו מבין דבר וחצי דבר. כי החירות מרה ממרור היא. והעבדות היא המתוקה. העבדות פוטרת את האדם מאחריות.

ד"ר דרור אסנת
  • חגים
  • על עבדות ועל חירות

ליל הסדר הבא עלינו לטובה , למרות הכול ובגלל הכול, הוא החג, בהא הידיעה שאני הכי אוהב. הייתי אומר אפילו, החג היחיד שבאמת מאוד משמעותי לי. שמרגש אותי (בדרך כלל, לא תמיד). הוא ודאי החג היחיד שאני טורח להכין עצמי לקראתו.

ובלהכין עצמי לקראתו אני לא מתכוון לניקיון הבית והפיכת השטיחים שיצא מהם האבק והברקת החלונות והתריסים וכיבוס הוילונות וצביעת הקירות והטמנת בגדי החורף בקומות הגבוהות בארון ומתן בגדים ישנים ושאר גרוטאות וחיזוק ברגים רופפים והחלפת ידיות שחוקות ונורות שרופות והברקת כלי הכסף וניגוב האבק מפינות סודיות ובלתי נראות והגעלת הכלים והברשת התנור ושטיפת המקרר ושתילת פרחים חדשים בעציצים שבמרפסת וארגון ארונות המטבח ושאיבת השטיחים לאחר שהפכנו אותם בחזרה ובאותה הזדמנות גם את הכורסאות ובעיקר את החריץ הסודי שבין חלקיהן שם מצטברים להם קוקיות אבודות של הבנות ופרורי חטיפים ופתקים ישנים וחרוזים וחלקי משחקים שבורים ועטים שמזמן לא כתבו וגם מחק אחד והשלכת כל מוצרי המזון שפג תוקפם (לפח האשפה הרטובה כמובן) ואוורור ההגדות או לביעור החמץ בבוקר הסדר. לא.

בלהכין את עצמי אני מתכוון למחשבה על הדברים שבכוונתי לומר לבנותיי במהלך הסדר. בעיקר להן. גם לעצמי, ולאחרים, אך בעיקר להן. ואף שאני מכין את עצמי מדי שנה בשנה לומר את אותם דברים (ולא תמיד אומר את כולם), עדיין יש מקום להתכונן מחדש. כי בכל שנה הדגשים מעט אחרים. כי בכול שנה הן שונות. כי בכול שנה אני שונה. כי אין השונה את תלמודו מאה פעמים כשונה את תלמודו מאה פעמים ואחת. ורובם הם דברים ששמעתי מאחרים, וקצתם משלי.

הדבר הראשון, ויביא גאולה לעולם מי שיוכל להציע היכן שמעתי זאת כי איני זוכר, נוגע לשאילת שאלות. “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?”. כך נפתחת ההגדה. ונשאלת השאלה, מדוע? מדוע פותחת ההגדה בשאלה? ובנותיי כבר יודעות את התשובה, ואני תקווה שבכל שנה הן גם מבינות אותה מעט יותר. ההגדה, שעוסקת בחירות ובעבדות, פותחת בשאלת שאלות, כי רק בן החורין שואל שאלות. בן חורין הוא מי שמהרהר ומערער על הסדר הקיים. ששואל למה הדברים לא יכולים להיות אחרת. שתוהה אם המצב הנוכחי הוא הכרחי והאם הוא הטוב ביותר האפשרי. ומי שאינו שואל שאלות מסוג זה, הרי הוא עבד. בתודעתו. במהותו. בקהות חושיו. בכניעתו לשגרה. בעייפותו. בנרמסותו תחת עול הקיום היומיומי. בוויתור לעצמו. במשיכת הכתפיים.

והדבר השני עוסק גם הוא בעבדות ובחירות. וזה דבר ששמעתי מפי החכם גרשון הכהן. טועים החושבים, כך אמר לי, טועים החושבים שהמרור שאנו אוכלים הוא זכר לעבדות, וכי החרוסת המתוקה היא לזכר החירות. מי שחושב כך אינו מבין דבר וחצי דבר. כי החירות מרה ממרור היא. והעבדות היא המתוקה. העבדות פוטרת את האדם מאחריות. מקבלת החלטות. מנקיטת עמדה. מעשיית מעשה. ואילו החירות, אוי החירות, מטילה על כתפיו את עולו של העולם כולו. היא מבטיחה בדידות ופחד וחוסר ודאות ומאבק מתמיד ובלתי פוסק.

והדבר השלישי נוגע ברעיון ובמימושו. באידיאה ובהתגשמותה. בעבדות ובחירות. בגלות ובגאולה. וזהו דבר עמוק מאוד הנוגע לחיים בכללם ואין בו תשובה ברורה ויש צורך בקריאה חוזרת ונשנית כדי לרדת לסופו. וזאת שמעתי מפיו של גדול הדור אמנון רז קרקוצקין, הוא נונו, ממנו למדתי כה רבות ונפשי נקשרה בנפשו. יושבים חז”לנו במסובין, לא הרבה שנים אחרי החורבן. ירושלים חרבה. בית המקדש הרוס. שועלים מטיילים בין חורבותיו. והם עוסקים בזיכרון. והם עוסקים ב”קהילת גורל”, אם להשתמש במושגיו של הרב סולובייצ’יק, והם עוסקים ב”קהילת ייעוד”. ואל מול החורבן והיעלמותו הפיזית של בית האלוהים, הם שרים בקול “עתה בני חורין”. עתה!!! בני חורין!!! והם מבינים שבכול מימוש פיזי של רעיון יש עבדות. והם מבינים שבכל  רעיון שאינו מוביל למעשה ופעולה, אין חירות. וזו אולי החשובה שבשאלות, והקשה שבהן. איך ממשים רעיונות מבלי להשתעבד לתרגומם המעשי? איך לא מתפתים לעבודה זרה? איך לא מתבלבלים בין מטרה ואמצעי? איך נעים, כמו המלאכים על סולם יעקב, מקוטב האידיאל השלם והמשחרר אל קוטב המציאות הפגומה והמשעבדת. ובחזרה.

לבנותי אני מאחל שכמו שאני זוכר בכל שנה את כל הסדרים בהם הייתי בחיי, כך גם הן, בכל הסדרים שיעשו בחייהן יזכרו את הסדר הזה. על כל מי שמשתתף בו, ועל כל מי שלא. ואני מספר להן על הסדרים שעשיתי כילד עם סבי וסבתי, שמדי פסח נסעו למלון “תדמור” בהרצליה, כי הכשרת הבית כבר הייתה למעלה מכוחותיהם, ועל הסדר שעשיתי כנער בסלוניקי הקסומה, והסדר הראשון שעשיתי בצבא, והסדר האחרון שעשינו עם אבי, בפסח תשמ”ד, בביתם הגדול של דודי ודודתי בירושלים, כשאבי כבר חולה וחלש. ומדי כמה שעות זאב, שכבר אז היה רופא, הזריק לו מורפיום כדי שלא יכאב. ולמחרת לקח אותנו דב, דודי החכם והאהוב לטיול בכל רחבי ירושלים והיה זה הטיול האחרון של אבי, חוץ ממסע לווייתו. ואני מספר להן על הסדר הראשון של כל אחת ואחת מהן, וכמה שמחה ואושר הביאו לכולנו כששרו לראשונה, כל אחת בתורה, את מה נשתנה.

ועוד אני מספר להן על הסדר האחרון עם אמי, שהיה בדיוק לפני עשר שנים, שהיה הסדר השמח ביותר שהיה לי מעודי, ולו בשל העובדה שרק שבועות ספורים קודם כלל לא חשבנו שעוד תהא עמנו בסדר זה. וכל אותו יום התרוצצתי, נרגש וכואב בין חנויות בגדים ונעלים למצוא משהו שתוכל ללבוש, כי בגדיה שלה כבר היו כשק עליה, ועמדתי בתור ב”יד שרה” לשאול מכלי חמצן. והייתי גאה כפי שלא הייתי גאה מעודי על האופן בו הצלחתי לקשור את בקבוק החמצן לכיסא הגלגלים ונסענו מביה”ח “קפלן” לבית הוריה של אווה ברחובות. והשכינה עצמה הייתה עמנו באותו סדר, מ”קדש” ועד “עורך” ואז ביקשה אימי שאחזיר אותה לבית החולים, כי כבר אין לה כוח, ואני בקשתי, אמא, אולי עוד כמה דקות, אמא? אולי עוד כמה דקות? אמא, רק עוד קצת. והחזרנו אותה לבית החולים, לבקשתה, באמצע הארוחה, ולא שרנו באותו ערב את חד גדיא.

ומדי שנה בשנה, מדי סדר וסדר, הרגעים האהובים והמרגשים ביותר עבורי, אותם רגעים שדבר בעולם לא חשוב מהם, הן אותן דקות, לפני שבאים האורחים ובני המשפחה, עת כל אחת משלוש בנותיי ניגשת אלי, בתורה, ואני מרכין את ראשי לקראתן, כמו שהרכנתי ראשי אל מתחת לטליתו של סבי בברכת כוהנים, ואני מצמיד את מצחי למצח כל אחת מהן, בתורה, ומביט אל תוך עיניהן, ורואה בהן, כמו אותו תינוק שמלמדו המלאך, את כול העולם כולו, מקצה ועד קצהו. ומניח את שתי ידיי על ראשן, ולוחש, לכל אחת בתורה, ישימך אלוהים. כשרה. כרבקה. כרחל. כלאה. יברכך וישמרך. ויחֻנך. ויישם לך שלום. ועוצם את עיני ונושק להן ברכות.

ד”ר דרור אסנת, תושב אשדוד,  משתתף בהכשרת מנחי תפילות וקבלות שבת של בית תפילה ישראלי.

תגים: ,

קורס הכשרת מנחי קבלות שבת, טקסים ותפילות

פסח בבית תפילה ישראלי – זמני תפילות והתנדבות עם ילדי פליטים

  • כל הזכויות שמורות לבית תפילה ישראלי 2012
  • בניית אתר: felix007.co.il