אלהים כשילוב של “מי” ו-“אלא” – פרשת כי תישא

הפרשה הזו עוררה אצלי התרגשות מיוחדת. אני לא אחד מאלה שמחזיק בדיוק מה יש בכל פרשה- כלומר, בראשית, שמות והאזינו כן אבל הרבה מאלה שבאמצע לא תמיד, ולכן באתי אל הפרשה כדי לראות מה יש בה – ואני חייב לומר, וזה לא תמיד ככה, שמאד מאד התרגשתי. גם הדברים שאני רוצה לומר פה הם תוצר של ההתרגשות הזו ויותר פרץ מחשבות מאשר אמירה מסודרת.

באמת הפרשה מלאה ממתקים, ויותר נכון לומר- לתחושתי- סודות גדולים שבכלל קשה לפרש אותם. סידור בסיסי של העניינים בפרשה  מעלה את הרשימה הבאה-המשכן, ציווי על השבת, חטא העגל, שבירת הלוחות, הרג החוטאים, דיבור ה’ אל משה פנים אל פנים ומיד “לא תוכל ראות פני”- נקרת הצור, לוחות שניים והמפטיר- איזה מפטיר! בדרך כלל מי ש”חתך” הפרשות ידע היטב – יש פתיחה, מרכז וסיום שבדרך כלל משדר מעין “להתראות בשבוע הבא” ופה- מדובר על משה שקרן אור פניו ושם על עצמו מסווה. לב ההתגלות.

בספר הנפלא של וויליאם ג’יימס- “החוויה הדתית לסוגיה” הוא אוסף תיאורים של התנסויות דתיות שונות. הוא היה יכול לקחת את הפרק הזה ולעשות ממנו ספר מכיוון שכל הנושאים הגדולים של הרצון לקרבה לקדושה, הפחד ממנה, האסון שיכול לנבוע מכך, יחסי אלוהים ואדם- הדברים האלה נפתחים פה בפרשה.

אני חושב שחלק גדול מהעבודה והקשרים  נמצאים בעומק הכתוב, בקשרים מילוליים שמחברים מקומות לא צפויים. המשורר אברהם שלונסקי אמר פעם שהשירה מבטאת לא את מה שאדם רוצה לומר ולא יכול אלא את מה שהוא יכול לומר ולא רוצה..והנה כאן יש, בעיני, אמירה כזו, בקשר המרתק בין העגל, שנאמר עליו שהוא “מסיכה”, לבין ה”מסווה” ששם על עצמו משה אחרי הפגישה עם אלוהים.

מבלי להיכנס לדיוק מילונאי ברור שיש כאן שני דברים דומים מאוד: מסיכה (ואפשר היה לתאר את העגל בלשון מקראית-כפסל, תמונה וכו ובכ”ז נאמר מסיכה) ומסווה (שאף הוא סוג של כיסוי). בהקשר של הפרשה שלנו השימוש בשתי המילים הקרובות האלה הוא מדהים ואישית- אפילו מפחיד משום שעולה מכך קרבה מזעזעת בין התגלות אמת לבין השקר, בין העבודה לעבודה הזרה. כל ההבדל בין העגל לבין פגישת אלוהים למשה היא כפסע שבין מסיכה ומסווה!!!!

ואם כך, אם ההבדל דק, צריך להבהיר בדיוק רב מה החטא כאן- איפה הבעיה?

בהקדמה לספר הזוהר יש דרשה מרהיבה שממודדת עם השאלה הזו:

ר’ אלעזר פתח (ישעיה מ’) שאו (ד’ ל’ א) מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. בשעתא דסתימא דכל סתימין בעא לאתגלייא עבד ברישא נקודה חדא …ואקרי מ”י שירותא לבנינא, קיימא ולא קיימא, עמיק וסתים בשמא, לא אקרי אלא מ”י (בזמן שהסתום, סוד כל הסודות, רצה להתגלות, עשה תחילה נקודה אחת ונקראת מ”י, תחילת הבניין, קיימת ולא  קיימת, עמוקה וסתומה, אינה נקראת אלא מי..)  בעא לאתגלייא ולאתקרי בשמא (דא) ואתלבש בלבוש יקר דנהיר וברא אלה וסליק אל”ה בשמא, אתחברון אתוון אלין באלין ואשתלים בשמא אלהים.. (רצה להתגלות ולהיקרא בשם, והתלבש בלבוש יקר ומאיר וברא – אלה ונקרא אל”ה בשמו. התחברו האותיות אלו באלו ונשלם השם – אלהים ..) ואינון דחבו בעגלא על רזא דנא אמרו (שמות ל”ב) אלה אלהיך ישראל” (זוהר, הקדמה, דף ב,א) (ואלו שחטאו בעגל על סוד זה, אמרו – אלה אלהיך ישראל)

ה”זוהר” מתאר את אלוהים כמשהו שמורכב משני היבטים: מי? אלה! מי- הוא הסוד הגדול של היקום, הרוח, הנצחי, הבלתי מוגבל שברגע מסוים החליט שהוא רוצה להתגלם במציאות והכניס את עצמו לתוך אלה – למערכת שיש בה סופיות, חוקים, מגבלות, חומר.

החטא הגדול של העגל נעוץ באמירה “אלה אלוהיך ישראל” כלומר בהשמטת הצד המסתורי, השאלה מאלוהים והעמדתו על דבר סופי, חומרי בעל גבולות ידועים. כליאתה של הרוח והפשטת הסוד.

יכולתי, כמובן, להניח אותנו על זרי הדפנה, ולומר אנחנו קהילה ששואלת שאלות- כמו שאסטבן אמר קהילה של “נעשה ונשאל” ועכשיו היינו כולנו הולכים הביתה שמחים ומרוצים.

אבל אני חושב שזה לא כך ושיש כאן משהו שמשקף בעיה רחבה יותר בחברה הישראלית שדי מתפלגת בין קהילות וקבוצות של – אלה! שיש להם תשובה סופית וברורה על כל דבר ובתחום הדתי גם מעמידים את העניין הדתי על עקרון אחד ממצה שהכל כלוא בו- למשל, ארץ ישראל. ומנגד קבוצות של מי? שמרבות לשאול שאלות ולנוע סביב תהיה מתמדת. ונראה לי ששני הדברים בעיתיים. אנשי ה”אלה” צריכים לנוע יותר לכיוון המי? לשאול יותר ולעשות שימוש צנוע בהכרזות ש”אלה אלוהיך ישראל” ומצד שני קהילות כמונו שיש בהן יותר “מי?” צריכות לדעת להפוך את השאלה ל”אלה” למערכת של עשיות ומחויבויות שמנכיחות באופן חיובי את מה שאנחנו מצליחים לחלץ מהשאלה הגדולה.

וכאן, לקראת סיום, אני רוצה לחזור למסווה ולמסכה. אני רואה שלושה הבדלים שאולי בהם נעוצה עדיפות המסווה על המסכה:

1)      המסווה הוא בדיוק לא “אלה”, אין בו קביעות, הוא עולה ויורד מפניו של משה. הוא נטוע בזמן. משה מנדלסון אמר שבעיקרון ה”מצווה” יש מלחמה בעבודה זרה משום שזה לא דבר או חפץ אלא ביצוע שתמיד תלוי בזמן. כזה הוא המסווה.

2)      ברמה הפוליטית- משה מדבר את חוקי האל. יש לו מסר מנהיגותי לעם הוא לא בורח מזה ל”מי?” לאיזה עקרון סוד אבל המסווה מעיד שמשה אומר “זה לא אני” וגם – תמיד תדעו שבין מה שאני אומר לכם לבין ה-אמת יש מסווה. יש פה אמת במה שאני אומר אבל זו אינה ה- אמת.

3)      ודבר אחרון- המסווה בניגוד למסיכה עשוי בהתאמה לפני האדם והוא מוסר ברגע ההתגלות של אלוהים למשה. הרגע שבו יכול האדם להסיר את המסווה שעל פניו הוא רגע של התגלות.

אני רוצה לאחל לנו כקהילה וכחברה שנדע ליצור רגעים כאלה, ספורים ככל שיהיו ובכ”ז, רגעים שבהם נוכל לעמוד אחד מול השני פנים אל פנים, ללא מסווה. רגעים שבהם יש אלוהים.

לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה.

שבת שלום