בני קורח לא מתו
האם קורח הינו לוחם זכויות אמיץ, שנלחם מול מה שבעיניו הן העוולות החברתיות הבסיסיות ביותר, והושתק בכוח על ידי השלטונות? או ציניקן שמשתמש בדיסקורס החברתי ובשיח של זכויות אדם על מנת להשיג לעצמו ולמקורביו עמדות מפתח בהנהגה?
- פרשת השבוע
- בני קורח לא מתו
קורח בן יצהר בן קהת בן לוי – קרוב משפחה של משה, מקורב להנהגה, קם יום אחד בקיץ החם של המזרח התיכון ויוצא להפגין נגד האליטות השלטוניות של משה ואהרון. והוא לא לבד. יחד אתו מפגינים עוד 250 איש, נשיאי העדה, אנשי שם… בכירים במשק… וטענתם אחת:
במילים אחרות, אתם מנותקים מהעם! למה אתם ולא אנחנו? למה אתם ולא אני? למה יש שווים יותר ושווים פחות?! לכולנו מגיע להיות קדושים, כל אחד מאתנו שווה בפני אלהים, ואנחנו לא זקוקים למתווכים. לא מוכנים לקבל אי שוויון חברתי, חברה של מעמדות, של קדושים יותר וקדושים פחות.
לא ברור אם מתוך עוצמת המחאה, או ההרכב האנושי שלה, משה מקבל את זה מאוד קשה. “וישמע משה ויפל על פניו”.
מבחינתו, זו כפיות טובה… מה הוא לא עשה בשבילם? מה זה המרד הזה? למה עכשיו, רגע לפני הכניסה לארץ? מה רוצים ממני?!
למי שלא מכיר את המשך הסיפור, בסופו של דבר אלהים מעניש את קורח ועדתו במיתה, עונש מוות על המרדה. תוכניתו המקורית של אלהים הייתה עוד יותר קיצונית: להמית את כל העם חוץ מאשר את משה ואהרון, אך לאחר תפילתם של השניים, הקדוש ברוך הוא מתרכך וחוזר בו. סופו של קורח היה בליעתו באדמה יחד עם כל רכושו ותומכיו, ואילו חמישים ומאתים נשיאי העדה נשרפו מאש שיצאה מלפני ה’.
אבל הסיפור בכל זאת לא נגמר שם. לפי המשך ספר במדבר, בני קורח לא מתו. ואכן, בספר תהילים מובאים 11 מזמורים שכתבו בני קורח. ואפילו שמואל הנביא, מסתבר, נמנה עם צאציו של קורח.
הדמות של קורח מהווה אתגר לא פשוט לכל הפרשנים, מהפרשנות הקלאסית ועד לימינו.
האם קורח הוא אנרכיסט שאומר שאין צורך במנהיג בכלל או אופורטוניסט שטוען שאין צורך במנהיג חוץ ממני? (קורח די סותר את עצמו כשלאחר טענת השוויון הוא מבקש מאלוהים שיודיע בפירוש מי מאנשי העדה הוא הנבחר)
מדרשים רבים באים לפקפק במניעיו של קורח וכך להצדיק את העונש האלהי-ממסדי הכבד. –
מה לא אמרו עליו? שהוא קינא בבגדי הכהן הגדול של אהרון, שהוא נעלב שלא קיבל תפקיד של נשיאות, שהיה הראשו מבין הלוויים שגולח בטקס הקדשתו לשרת במשכן. ואז הוא רץ מגולח בכל המחנה וכשלא זיהו אותו הוא התלונן על ההשפלה שמסב לו משה בגילוח…
וגם על המחלוקת בין הלויים והכהנים (שהכהנים מקבלים מעשר והלוויים רק עובדים קשה).
עולה גם השאלה, האם מניעים אישיים פוסלים טענות ומאבק צודק? לכל מידניאי, פוליטיקאי, איש עשייה יש מגוון רחב של מניעים… האם הם הקובעים את ערכו של רעיון ומימושו?
טוענים כנגד קורח שהיה פופוליסטי, שהשתמש בחולשת העם במדבר כדי להמריד אותו מול משה… אבל מה עם הטענה המרכזית שלו?
אלהים אינו נמצא במשכן, ולא באוהל מועד, אלא בכל אחד מאתנו, ומדוע תתנשאו, על קהל ה’? כולנו קהל ה’.
קורח שאל שאלה נכונה, שאף אחד – כולל אלהים עצמו , לא נתן עליה תשובה… במקום זה, בספין תקשורתי מתוחכם ואלים – האדמה “בולעת אותם ואת טענתם”.
אך לא לעולם חוסן… כי בני קורח נצלו – המדרש מספר שבני קורח מתוך השאול כותבים את מזמורי התהילים וכך ניצלים מהמוות…
“בני קורח לא מתו”. הטענה הצודקת לצדק ושוויון בפני האל, עדיין נמצאת ומהדהדת במקומותינו.
בכל ראש השנה, לפני תקיעת השופר אנחנו קוראים את מזמור בני קורח. דווקא ביום שבו חוגגים את האוניברסליות של המין האנושי, את בריאת האדם – התימה של קורח נוכחת – ברגע העדין והקשוב ביותר של תפילות ראש השנה – , לפני התקיעות השופר של מוסף.
המדרש (תנחומא קרח פרק ב’) מספר שקורח התווכח עם משה בעניין הטלית: המצווה שמשה העביר היא “עשו להם ציצית… . ונתנו על ציצית הכנף, פתיל תכלת”. קורח לקח את המצווה ונתן לה פרשנות אישית, הוא עשה לעצמו “טלית שכולה תכלת”, לא רק הציציות. בא אל משה ואמר: אתה אומר “ונתנו על צצית כנף פתיל תכלת” – , מה עם טלית שכולה תכלת? תסתכל איזה היופי! לא רק הציצית, כל כולה תכלת! מה אתה אומר?
אך משה עונה: לא! לא מקובל! המצווה חייבת בציצית.
ואז עונה לו קורח: “טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטין פוטר אותה”?!
גם את הסיפור הזה אפשר לקרוא בעין ביקורתית על קורח או בעיני חסד. האם הוא סתם נודניק, או שמא הוא מנסה לתמצת את מהות המצווה, ולתת לה את המקום האישי, הרלוונטי, מעבר לדקדוקי ההלכה?
הטלית עם הכנף פתיל התכלת תפקידה להזכיר לנו את מה שחשוב, “למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותיי – אם טלית שכולה תכלת משמשת לאותה לאותה מטרה, ואפילו באופן כוללני יותר, מקיף יותר, מחבק יותר – מה רע בזה? למה שאני לא אקיים את התורה בדרכי – או במילים אחרות – יהאם לא נכון לומר שיש יותר מדרך אחת להיות יהודי?
הרבנות הראשית בישראל בראשותו של הרב הראשי הספרדי, הרב עמאר, הזמין השבוע למעלה מ-100 רבנים לכנס חירום של הרבנים האורתודוקסים בארץ, על מנת להתאחד כדי למנוע את ההכרת המדינה ברבנים ביהדות שאינה כמותם –
מבחינתם אין מקום לא לטלית שכולה תכלת, ולא לטלית סגולה, ולא לטלית עם פסים, ובטח לא בטלית על אישה חס ושלום…
בשבוע כזה, לקראת כנס ה”חירום” של הרב עמאר, טוב לזכור, שאף על פי כן ולמרות הכול – בני קורח לא מתו.
