פָרָשִיר – שירה לפרשת השבוע – ויקהל פקודי

ד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֶה הַדָּבָר,
אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר.  

ה קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַיהוָה, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה:  זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת.  

ו וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. 

שמות, פרק ל”ה, ד – ו 

כָּתַב סְתָיו / שלמה אבן גבירול

 כָּתַב סְתָיו בִּדְיוֹ מְטָרָיו וּבִרְבִיבָיו

וּבְעֵט בְּרָקָיו הַמְּאִירִים וְכַף עָבָיו

מִכְתָּב עֲלֵי גַן מִתְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן

לֹא נִתְכְּנוּ כָהֵם לְחֹשֵב בְּמַחְשָׁבָיו

לָכֵן בְּעֵת חָמְדָה אֲדָמָה פְּנֵי שַׁחַק

רָקְמָה עֲלֵי בַדֵּי עֲרוּגוֹת כְּכוֹכָבָיו.

בפרשת השבוע מוסר משה הוראות דייקניות ומפורטות לגבי הקמת המשכן: זהב, כסף, אבנים טובות וכל טוב הארץ משתלבים במשכן המפואר. אך האם יש צורך בכל הפאר הזה כדי למלא במשמעות מקום שמהותו היא רוחנית? 

השיר שבחרנו לפינתנו הראשונה מתכתב עם הטקסט הזה, אבל הרעיון בו הוא הפוך –  הקישוטים והאבנים הטובות הופכות לתיאור של טבע, של יופי שאין בו יד אדם, אלא ידו של הסתיו ה”כותב” את מזג האוויר, ובידי האדמה המחזרת אחר השמיים ורוקמת עליהם כוכבים.

“כתב סתיו” – הסתיו הוא הכותב של השיר, תיאור אקטיבי להתחלפות העונה. ואיך הוא כותב? עם “דיו” של גשם, ו”עטים” של ברקים המוחזקים ביד העננים. מה הוא כותב? מכתבב לגן. “תכלת וארגמן” – הנמצאים גם בפרשה שלנו, הם ככל הנראה בדים צבעוניים יקרים. לא בטוח ששמות הצבעים מקבילים לשמות שלנו היום (רש”י אמר שתכלת הוא “צמר צבוע בדם חילזון וצבעו ירוק”, והסכימו איתו פרשנים אחרים). 

או במילים אחרות, הסתיו והגשמים מביאים את הצבע לגן, וזהו המכתב שאפילו “החושב במחשביו”, אולי האדם, לא יכול לכתוב כמותו.

בסופו של השיר יש מעין רומן בין האדמה לבין השמים. האדמה חושקת בשמים ולכן רוקמת עליהם כוכבים. 

הפאר של המשכן נמצא כבר בטבע. שווה לצאת לטייל במזג אוויר יפה שכזה ולמצוא אותו 🙂

שבת שלום!

צוות בית תפילה ישראלי