פרשיר – בהעלותך

יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ  לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי.  יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ  כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו.  יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה  כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה.  יד לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה  כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי.  טו וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי. (במדבר י”א 11-16)

הפרשה השבוע, פרשת “בהעלותך”, מביאה חלק ממסעם של בני ישראל במצרים.

ובאמצע המסע הקשה הזה מופיעים כמה פסוקים נוגעים ללב, החושפים רגע של חולשה של משה, מנהיגו של העם. זה אינו דבר מובן מאליו, במיוחד לא בטקסט התנ”כי, החשיפה הזו, השבר הנגלה לקוראים. משה שואל את האלוהים: “האם אני הריתי את העם הזה?”, האם אחריותי עליהם היא נצחית ובלתי ניתנת לניתוק כמו זו של אם על בניה? משום שאני “איני יכול לשאת את משאו יותר”.

אלוהים מגלה הבנה למשה וממנה 70 זקנים שיסייעו לו בהנהגה. אך אני בחרתי לענות לו באמצעות שירו של המשורר הסופי חפיז, “משהו נסתר”.

בשיר הזה הוא מדבר על ההבדל בין מורה (ובהקבלה מנהיג) לבין תלמידו (ובהקבלה העם).

כששואל התלמיד מה ההבדל ביניהם, עונה המורה שאם מישהו היה הופך את קערות הקבצנות של שניהם, מה שיישפך מקערתו של המורה הוא דבר נסתר ש”עלול להטביע את העולם”.

זהו בעצם ביטוי לאחריות של המנהיג, לכוח שיש בין ידיו גם אם אינו מודע אליו.

משה, בשברו, מבטא אחריות שבה הוא מואס, אך כנראה גם יודע שכמנהיג אסור לקערתו להישפך, אסור לו לזלוג מבעד לדפנותיו למול העם, משום שהם עלולים לטבוע.

הדרך עד להכרה באותה “קערת קבצנות” לעתים נדמית ארוכה מאוד, ומה שבתוכה משתקף אלינו לעתים, ולעתים נותר נסתר. ובכל זאת עלינו לשמור עליה מכל משמר.

שבת שלום!

נעם