בתל אביב דרושה שבת של אגדה

בעניין פולמוס התחבורה הציבורית בשבת: דרושה שבת של אגדה

 אסטבן גוטפריד

  (הרשימה התפרסמה במקור ראשון , דעות, 28.2.12 )

 “שם, בתל אביב, כלי-הזמר הונהגו גם בבתי-הכנסת; ובהיותם ישראליים במקורם, לא חל עליהם האיסור של חיקוי לגויים. נשקה האמנות את הדת… בתי-הכנסת בנויים רצפות-שיש, וספסלי-שיש לישיבה, והם בלי גגות והכוכבים מציצים אליהם… ומן המנגינות החדשות, שב ויחי הסידור, ונעשה חביב על העם. אף נעשו תוספות לתפלות. כמו שלפנים נכנסו בהן משירי בן-גבירול והלוי, כן נכנסו בו עתה משירי המשוררים הגדולים אשר בימינו”

 אברהם רגלסון – חלום על תל אביב (תרצ”ה – 1935)

ישנם נושאים מחזוריים שעולים מדי כמה שנים לזירה הציבורית, מעוררים דיון ערני, ללא הכרעה ושוב חוזרים לבוידעם הציבורי עד הסיבוב הבא. כזה הוא הפולמוס החדש-נושן על התחבורה הציבורית בשבת בתל אביב. שוב עולים הקולות הדורשים – בצדק – שתינתן אפשרות גם למי שאין ברשותם רכב פרטי, לבלות את שבתותיהם כרצונם, בחיק משפחותיהם וחבריהם הפזורים ברחבי העיר ומחוצה לה, ומנגד הקולות המתריעים – גם בצדק – על פגיעה באווירת השבת, בפגיעה החברתית הכרוכה בהעמדת עובד במצב שהוא נאלץ לעבוד בשבת על מנת לשמור על מקום עבודתו… וכך – רבני צוהר והרבנות בתל אביב מצד אחד, ומועצת העיר ו”ישראל חופשית” מצד שני, כל אחד בעמדתו טוען – האמת כולה שלי”.

 רק שבלהט הויכוח, וברצונם לעצב את השבת התל אביבית לפי ראות עיניהם, שני הצדדים מפספסים את העובדה הפשוטה שהשבת התל אביבית הולכת ומתעצבת באופן אחר, ייחודי, המשלב בעדינות בין החול לבין הקודש.

 כי בזמן שהתווכחתם על התחבורה בשבת, (שדרך אגב, פועלת גם היום) פרחו בתל אביב אלטרנטיבות רבות ומגוונות לייחד את השבת ולקדשה – מקבלות שבת המוניות של בית תפילה ישראלי בנמל בתל אביב , ועד קבלות שבת בפאבים, בחוף הים ובבתי כנסת שוויוניים יותר, שוויוניים פחות, רפורמים, קונסרבטיביים, ובקהילות ריבוניות של תל אביבים הלוקחים אחריות על שבתותיהן וחגיהם, ומעצבים את קדושת השבת והחג לפי ראות עיניהם, לפי צרכם התרבותי והרוחני, ומה שיותר חשוב – מתוך צורך נפשי ורצון כן לעשות מהשבת יום המוקדש לרוח. רוב הדוגמאות הללו אינן הלכתיות, אך הן מייצרות הצעה חלופית לשבת התל אביבית, שאולי יש לקרוא לה במקום שבת של הלכה, “שבת של אגדה”.

 בתגובתו להחלטת מועצת העיר לקדם תחבורה ציבורית בשבת הרב מאיר לאו ציטט את ביאליק, כמי שעשה רבות על מנת שצביונה של השבת תישמר בתל אביב.

 טוב עשה הרב לאו שנידרש לביאליק אלא שהשבתשביאליק דיבר עליה אינה שבת של איסורים הלכתיים. (מספרים שביאליק הקפיד לא לעשן בשבת בפרהסיה עד שראה את אחד העם מעשן בשבת ואמר, אם רבי ומורי כך נוהג, מי אני שאקפיד?”). ביאליק היה בקיא בהלכה, אך המפעל המשמעותי ביותר ביצירתו היה “ספר האגדה”. – מפעל שגם לפי עדותו היה החשוב ביותר בחייו, יותר אפילו משירתו.

 וכפי שביאליק כותב: להלכה – פנים זועפות, לאגדה – פנים שוחקות… ההלכה קפדנית, מחמרת, קשה כברזל – מדת הדין; וזו (האגדה) ותרנית, מקילה, רכה משמן – מדת הרחמים… … זו (ההלכה) – קליפה, גוף, מעשה; וזו – (האגדה) תוך, נשמה, כוונה.” [1]

 כאיש אגדה, כשביאליק מדבר על השבת הוא אינו מדבר על הצד ה”זועף, הקפדן, המחמיר, הקשה כברזל” – אלא על שבת שיש בה “פנים שוחקות, מידת הרחמים, שבת של ויתור והקלה, שבת של תוך, של נשמה, של כוונה”. שבת של אגדה.

 וכך כותב ביאליק: “השבת היא היצירה הגאונית ביותר של הרוח העברי, וכל הפוגע בה כפוגע בבבת העין של האומה…” אבל אז הוא מוסיף.:“…ההגדרה של פגיעה מהי אינה מוטלת עלי, ובעיקר אין לקבוע מסמרות חזקים בדבר הזה. הדברים דקים מן הדקים והם מסורים ללב, והכול לפי הכוונה”[2].

 עלינו להישמר מפגיעה בשבת אך מה פירוש הפגיעה בשבת? זו כבר שאלה אחרת.

 האם דווקא תחבורה ציבורית היא הפגיעה בשבת? האם תחבורה ציבורית היא יותר פוגעת מקוי שירות, או מרכבים פרטיים?

 קדושת השבת בתל אביב אינה תלויה בכמות הרכבים הנוסעים בה ואינה פונקציה של חוקי עזר. אין חוק המורה לנו כיצד לציין את יום כיפור, ולמרות זאת תושבי תל אביב, כמו רבים מאזרחי ישראל, מייחדים את היום – כל אחד בדרכו ולפי השקפתו. לכן, אם רוצים להוסיף קדושה לשבתות בתל אביב צריך באופן חיובי, ליצור היצע רחב ומגוון של חוויות שבת המותאמות לקהלים השונים החיים בעיר בבתי התרבות, בבתי התפילה, בבתי הכנסת, בבתי הבילוי ובמרחב הציבורי… חוויות שבת של תרבות ורוח אליהם פוקדים תושבי העיר מרצון “לעשות את השבת” ולא מתוך חובה.

 הגידול במספר קבלות השבת המתקימות בעיר בשנים האחרונות, קהילות תפילה המוקמות בתל אביב (אך לא רק) בתוך הזרמים הליברלים של היהדות ומחוצה לו, קבלות השבת בנמל תל אביב אליהם מגיעים כ-1000 איש מדי יום שישי בחודשי הקיץ, מעגלי שירה מקודשת במועדונים תל אביבים, קבלות שבת בפאבים, מעגלי מתופפים המקבלים את השבת בדרכם על חוף הים… כל אלה ביטויים שמוכיחים שיש שבת תל אביבית – שאינה בהכרח קשורה להלכה.

 כפרפרזה לדברי ביאליק, ניתן לומר שהשבת שדרושה לתל אביב ומתעצבת בה, היא אינה שבת של הלכה, אלא שבת של אגדה.

 ויש לומר שכפי שהשבת של ביאליק רחוקה מהשבת ההלכתית כך היא לא פחות רחוקה ממה שנביאי התחבורה הציבורית בשבת מטיפים עליו –

 הכוונה איננה להפוך את השבת ליום ככל הימים אשר רק ליחיד יש תפקיד בעיצובו של רשות הרבים… לא שבת שבה רק כוחות השוק האגרסיביים קובעים את סדר יומה. גם זו לא תהיה שבת של אגדה, אולי במקרה הטוב אגדה אורבנית חולית וחסרת ייחוד וערך.

 אז מה היא שבת של אגדה?

 שבת של אגדה היא שבת שהדגש הוא על “וקראת לשבת עונג” יותר מאשר על האיסורים ההלכתיים.

שבת של אגדה היא שבת עם היצע רחב של חיי תרבות ורוח. שבת שבה העיר מציעה מגוון גדול של קבלות שבת וטקסי שבת הפונים לכל הקהלים, מקבלות שבת במרחבים הציבוריים כמו בנמל תל אביב, בחוף הים, בכיכרות העיר, בהיכלי תרבות ובבתי כנסת ועד קבלות שבת בבתים, משפחות, בתי קפה וברים– כל קבלת שבת באפיון שונה – המותאם לקהל הבאים אליו, והפוקדים את בתי הכנסת, בתי התפילה, ובתי העם עושים זאת מרצון לחוות עונג שבת ולא מתוך חובה. שבת של אגדה היא שבת שבה מכבדים לא רק את “שומרי השבת” אלא גם את “מייחדי שבת” –לפי דרכם, יכולתם וטעמם , שבת שבה תושבי העיר יכולים להקדיש זמן לעצמם, למשפחותיהם, לנסוע לחבחריהם – גם אם אין באפשרותם להחזיק רכב פרטי או לשלם על מוניות.  שבת של אגדה היא שבת שבה העיר פותחת את המוזיאונים ואת בתי התרבות שלה בחינם לתושביה, ומאפשרת כך גם לשומרי הלכה רגעי עונג שבת של תרבות ואומנות.

 תל אביב זקוקה לשבת של אגדה של ביאליק, ואבל יותר מזה, תל אביב זקוקה גם שתושביה, וערכיה הפלורליסטיים יעצבו את השבת הציבורית שלה –

 לכן, השאלה איננה האם צריכה להיות או לא תחבורה ציבורית בשבת. הויכוח הזה שייך לעבר. תחבורה ציבורית בשבת יש, ותהיה בתל אביב, כי זה מתבקש,

 וזה הגיוני, וזה חברתי, וזה צודק, ובסייגים מסוימיםזה הדבר הנכון שיקרה בעיר כמו תל אביב. –

 השאלה היא – עם תחבורה ציבורית חלקית או בלעדיה – כיצד אנו מעצבים את השבת הציבורית שלנו,כיצד מוסיפים לה קדושה ושומרים עליה, כ”בבת עינה” של האומה בפריחת חיי הרוח והתרבות בשבתות שלנו.

 לאחר שהנושא עלה לכותרות, זו הזדמנות לכל מי שתל אביב יקרה לו, ומי שייחודה של העיר כעיר עברית קרובה לליבו, לקיים שיח על השבת התל אביבית של כולנו. שיח כזה צריך להיעשות על ידי, אנשי רוח ותרבות, רבנים מכל הזרמים ותושבים שאכפת להם. בואו נעצב ביחד שבת של אגדה.

אסטבן גוטפריד הו מייסד-עמית ומנהל “בית תפילה ישראלי”