• 19.06.2021
  • ט׳ בתמוז תשפ״א
  • שבת פרשת יתרו
  • English

תפילה תל אביבית

קשה לנשום וקשה להתפלל בירושלים, ולכן אני נוסע להתפלל בתל-אביב; לא כדי לברוח מן הקודש אלא כדי להגיע לרגע שיש בו קודש שאינו נובע מהמקום אלא מהאדם. רני יגר, ממייסדי “בית תפילה ישראלי” בתל אביב, מסביר מדוע בערבי שבתות הוא יורד להתפלל בשפלה.

רני יגר

א. התחלה

כבר למעלה מארבע שנים אני נוסע מירושלים לתל-אביב כדי להתפלל ב”בית תפילה ישראלי”. יש הרבה ירושלמים שעקרו לתל-אביב כדי לשבוע מטובה. ויש ממה. אני, כפי שאומר אלתרמן, צמחתי על מדרכות של אמא תל-אביב, עליתי ללמוד בירושלים ובחרתי לגור בה, ואף על פי כן אני נוסע להתפלל בתל-אביב.

ב. היסטוריה

אינספור מילים נכתבו מאז ראשית הציונות על המתח בין יפו (ואחר כך תל-אביב) לבין ירושלים. התבנית ידועה: ירושלים היא עיר הקודש, ואילו תל-אביב היא הצעירה שנוסדה על חול. עגנון ב”תמול שלשום”, וכמובן אלתרמן ואחר כך עוז וגרוסמן וגורי, ומן המבקרים אזכיר רק את דן מירון שכתב “אם לא תהיה ירושלים”. הציונות רצתה להוליד מציאות חדשה, ובלידה קשה גם הצליחה ונכנסה עם-מֵשׂים או מבלי-מֵשׂים לתבניות עתיקות הרבה יותר ממנה. החלוקה בין אנשי ההר לאנשי החוף, ימיה כימי הארץ הזאת.

הכתיבה על ההר והחוף בספרות המודרנית נעשית בדרך כלל מתוך שצף קצף תרבותי, פוליטי וחברתי. כביש מספר אחת מחבר באמת את המתח מספר אחת שלנו, והוא כנחש דו-ראשי שכל אחד מקצותיו מאיים להכיש את משנהו (ואולי להמית את כולו). אבל אני נוסע מירושלים לתל-אביב לא כדי לברוח מנחשים. יש בירושלים כמה בתי כנסיות שיקרים מאוד ללבי וממלאים אותי השראה. כל אחד מהם בעל אופי, ריח וצבע משלו. ובכל זאת, יש משהו בתפילה בתל-אביב שמושך אותי עד כדי כך שאני מוכן לצאת מתחום השבת הפרטי שלי ולרדת מההר אל החוף.

ג. מזבח אדמה

האוויר מעל ירושלים רווי תפילות וחלומות

כמו האוויר מעל לערי תעשייה כבדה.

קשה לנשום.

(יהודה עמיחי, “אקולוגיה של ירושלים”, מתוך “שלווה גדולה: שאלות ותשובות”, עמ’ 78, שוקן 1986)

אני נשאל לא פעם מדוע לא הקמנו את “בית תפילה ישראלי” בירושלים. שאלה זו מקבלת את רעיון החלוקה בין ירושלים לתל-אביב, וגם מבליעה בתוכה את ההנחה העמוקה כי תפילה נובעת ממקום קדוש שמזין אותה, משביח אותה ו”מעיף” אותה למקום הנכון. דווקא משום כך אני עוזב את ירושלים כדי להתפלל.

קשה לנשום וקשה להתפלל ואני נוסע אל החול של תל-אביב; לא כדי לברוח מן הקודש אלא כדי להגיע לרגע שיש בו קודש שאינו נובע מהמקום אלא מהאדם, מקהילת האנשים שממנה בוקעת התפילה. בתל-אביב אין בנמצא סלע קיומנו קדוש. ובעניין התפילה – אין על מי לסמוך אלא על עצמנו. זה קשה, זה להתחיל כמעט מאפס, אבל זה גם היופי והכוח שבדבר. מה שאנו עושים נוגע, להבנתי, ברעיון המקראי “מזבח אדמה תעשה לי” (שמות טו 21) – מקום פולחן שיסודו אינו במקום המקודש, אלא בחזרה אל האדמה כחומר היסוד. זהו “איפוס” הגיאוגרפיה הקדושה והתחלה מן המקום הבסיסי והראשוני ביותר שממנו יוצאת התפילה בתקווה ש”בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך”.

ד. החול והים

ברשימה נפלאה תיאר אריאל הירשפלד את החיבור בין השיר “הליכה לקיסריה” של חנה סנש לבין המוזיקה של דוד זהבי, המנגן הגדול של התפילה הישראלית:

“הכפלת המילה “אלי” בשיר (שהיא מעשהו של זהבי) אינה מזכירה דווקא את דבריו של ישוע על הצלב, אלא היא הופכת את האל לבא כוחו של ה”אני” השר. זהו אל פרטי… החוויה הזו אינה יכולה לבוא בנעימת זמירות או מלודיה כורלית; חוויה שאינה נוטשת לעולם את היחיד, גם אם הוא שרוי ב”יחד” כלשהו, והיא חוויה של רחבות ושל פליאה, ויש בה מציאה של דרך חדשה לומר את המילה הזו בכנות. הדרך הזו אינה תפילה, אלא היא מציאת הדרך אל המילה תפילה, אל המקום שלא יבטל את ייחודו של ההקשר החילוני שממנו מושר השיר” (“רשימות על מקום”, עלמא, עם עובד 2002, עמ’ 148).

אני נזכר ברשימה הזו בקיץ, כשאנו עורכים קבלות שבת בהשתתפות מאות אנשים בנמל תל-אביב. המקום הוא מסר בפני עצמו – כפי שאמרה אחת המשתתפות המסורות: “כשאנחנו בחוץ, באוויר החופשי, מה שאנחנו עושים הוא פתוח”. “אבל התפילה שלנו בכל זאת סדורה”, הקשיתי עליה, “יש לנו סידור ושם נמצאים ‘ידיד נפש’ ו’לכה דודי’ וגם אלתרמן”. “נכון”, היא אמרה, “אבל זה בכל זאת פתוח”. הים עוזר לנו להשאיר את הסידור פתוח.

מול הקו בין החול והמים, כשרעש העיר בגבנו כמו כשהיינו ילדים בשפך הירקון ואנחנו מצויים ברווח הדק כמלוא הנימה שבין התרבות לטבע, התפילה צומחת כמעט מאליה. צריך לעמוד מול הרוח, להתבונן בשמש השוקעת, ויש סיכוי טוב שעפיפון התפילה יתרומם. כשאנחנו מתחילים ב”אלי אלי”, מרפים מכלי הנגינה שבדרך כלל מלווים אותנו, הקהל מבטא את עצמו בשירה. זהו רגע נפלא עבור שליח ציבור, שיכול לחזור ולהיות כאחד המתפללים, וקולו נישא ברוח הים יחד עם כולם.

ה. תרבות עברית

אתוסים שונים מתרוצצים בבטנה של תל-אביב: עיר ללא הפסקה, המרכז הכלכלי, מושב התקשורת ועוד. בין כל אלה יש מקום מרכזי, וצריך בעיני שיהיה, לפרויקט של התרבות העברית. האתוס הזה ממקם את העיר, גם אם מתוך מרד, בתוך רצף הזמן היהודי. זכות ואתגר מיוחדים הם ליצור נוסח תפילה שיוצא מתל, כלומר שכבות המסורת; ומאביב, כלומר מפריחת היצירה העכשווית. התפילה, כביטוי למצבי נפש ורגש שונים, היא זירה שמבטאת את העימות וגם את ההשלמה.

תפילה, ממש כמו שירה, אינה נדרשת לקוהרנטיות. אלתרמן, האוהב הגדול של תל-אביב, יכול היה לכתוב עליה שהיא “חשופה וחילונית וחשמלה בוטה כמו הקוץ והברקן” (“עיר היהודים”, מתוך “עיר היונה”, הקיבוץ המאוחד, 1972, עמ’ 76), ובשורה מפורסמת אחרת לומר:

“באור ומטר השדרה מסורקת.

דברי, ירוקה, רעשי!

ראה, אלוהי, עם בתי הצוחקת

אני מטייל ברחובך הראשי”

(“שדרות בגשם”, מתוך “שירים שמכבר”, הקיבוץ המאוחד, 1972, עמ’ 50).

האם דמותה של תל-אביב בספרות חפה מכל קדושה, או שיש בה אלוהים? הסידור שלנו יכול להכיל את שני התיאורים. יכולת ההכלה הזו היא, לטעמי, אחת התוצאות הברוכות של חיים בתוך תרבות עברית. סוף סוף אנחנו יכולים לחשוש פחות שמא כל פעולה או ביקורת תגרום לניתוק מהמסורת או מהעם. זו הסיבה שניתן להתרחק מן הטרחה, מן החרדה המייגעת שגוררת רבים להכריז על כל דבר, כמו על חפץ אבוד, אם הוא “יהודי” או “אנושי”, “חילוני” או “דתי”. ובמילותיו של ביאליק: “כל המושג של תרבות יהודית נצטמצם בתחום קטן זה. כלומר, כל מה שמחוץ לזה קראנו בשם אנושי.

כשהאדם אכל לחמו, אם ברך עליו ‘המוציא’, הכניס באכילתו קצת יהדות. אם אכל סתם, הרי זה אנושי. אם אכל ‘קוגיל’ בשבת, היתה זו אכילה יהודית. אם אכל סתם, היתה זו אכילה אנושית, לא יהודית. וכן הלך הקו הזה בכל דבר. אם אין פה משהו מן היהדות הספציפית הדתית, אז זה חדל להיות יהודי והפך פתאום אנושי… כאן בארץ ישראל כל זה פוסק. כאן מקבל מושג התרבות את מלוא משמעו” (“לשאלת התרבות העברית”, נהלל 1932, מתוך “דברים שבעל-פה”).

הרחבת התרבות, והייתי אומר גם תחושת הרווחה בתוכה, אין משמעה אדישות בסגנון “הכל הולך”. אסור לבלבל בין רווחה ונינוחות לבין רפיון. מאות החברים ומובילי הקהילות בבתי התפילה/ בתי הקהילה בכל רחבי הארץ עסוקים בהרחבת התרבות מדי שבת, מדי חג, לפעמים מדי יום. צעד אחר צעד, עם אינספור שאלות על מהות הטקס ועל יחסי אדם לחברו ואדם למקום, הולכת ונוצרת יצירה ישראלית-יהודית חדשה.

ו. חופש

צדק הפילוסוף ג’ון לוֹק, מחבר “איגרות על הסובלנות”, בהבחנה שחופש לא רק שאינו נוגד יצירה דתית אלא הוא תנאי חיוני לפריחתה. תל-אביב היא מרחב חופשי. ואידך זיל גמור.

ז. השראה

נפלאות מקורות ההשראה. התנסות בתפילת אמת יכולה להתרחש במקומות שונים ומפתיעים. אני רוצה לציין שניים אישיים שאני חייב להם תודה:

הדרך למכללת “עלמא” בתל-אביב, שם נערכות רוב התפילות שלנו, זרועה בתי כנסת, נכסי תרבות תל-אביבית הראויים לתשומת לב בפני עצמם. אני יורד מאיילון בלה גווארדיה, ונכנס לשדרות רוטשילד דרך רחוב שד”ל. בית הכנסת הספרדי הגדול. מציץ ממונטיפיורי על בית הכנסת הגדול בפינת אלנבי ועולה את אחד העם. בין שינקין לבלפור עומד בית המדרש של חסידי בעלזא, ואחר כך הכניסה המוסתרת של בית הכנסת הפועל המזרחי ברחוב אחד העם 108.

זכיתי להכיר כמה מן המתפללים בבתי הכנסת הללו וללמוד מהליכותיהם. למשל, מהרב ליפקין ז”ל, יהודי חרדי שבחר לשמש רב של בית כנסת דתי-ציוני. כילד חשתי את לחיצת ידו העדינה, את הכבוד שנתן ומעולם לא דרש ואת תפילתו הצנועה בשבתות. היום אני מבין שזה היה שילוב נדיר של שתי תכונות – אהבת אדם ויראת שמים.

בצפון הישן של תל-אביב חוויתי שבת וחג מסוג אחר כתלמיד בית החינוך ע”ש א”ד גורדון שעל יד ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל (כן, על השלט נרשם כל הייחוס הנ”ל). בית הספר שכן ברחוב לַסַל 7 פינת אדוארד ברנשטיין, שכן תושבי השכונה בראו לעצמם ברחובות מגוריהם את עולם הסוציאליזם היהודי-אירופי. מדי יום שישי בחדר האוכל של בית הספר, עם שוקו ולחמניה, היינו שרים “חולצה כחולה והיא עולה על כל העדיים”, את המנון ילדי בית החינוך, ואז, בסיבוב מדהים של ההגה שבשבילנו היה טבעי לגמרי, “אלה חמדה ליבי, חוסה נא ואל נא תתעלם, וקרב פזורינו מבין הגויים, ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ”, וחותמים (הלא זה ערב שבת) ב”כל הנשמה תהלל יה, הללויה”.

ודאי שהיו במנהגים אלו מתחים בלתי פתורים. כל התבוננות מפוכחת במסורת החדשה-הישנה הזו מבחינה מיד בסתירות, בפערים, בקרעים ובמאוויי הלב. גם בהם. אבל בדיוק אותה ראייה מפוכחת היא זו שדוחפת יותר ויותר מאיתנו שלא למשוך את ידם מקופסת האוצר של התרבות היהודית בכלל ושל התפילה בפרט. לדלות כדי שלא להיות דלים.

אנו כנראה שבים וחיים את המתח של אנשי העלייה השניה, שעליו כתב ברל כצלנסון: “דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב, ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש” (“מהפיכה ומסורת”, הקיבוץ המאוחד, “כתבים”, תל-אביב, תש”ה-תש”י).

ח. אדם/אלוהים

לפעמים תל-אביב מתחפשת לניו-יורק, ולפעמים היא מתגעגעת להיותה ילדה, “תל-אביב הקטנה”. כשאתה הולך ברחובותיה, אתה רואה את החיים בחדרים המוארים. מפתיע לפעמים עד כמה עיר בעלת אופי כה אינדיבידואלי שקופה בעצם למבט ציבורי. דוגמה: צאו לטיול של ערב במורד שדרות ח”ן, ותתפלאו לראות לתוך כמה סלונים אתם מסוגלים להביט אפילו מגובה הרחוב. דווקא שם, במבט המציץ, מבט של קרבה רחוקה, נוצר האדם. ואין הוא אחר מאשר האדם של “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” (בראשית א 26).

אברהם חלפי היה רגיש במיוחד למה שאפשר לראות בחלונות העיר.

 

לפנות כל ערב הוא יורד מן השמים

ויושב על אבן אצל חלוני.

הבו לו פת לחם, הגמיאוהו מים,

והניחו לו: זה אלוהים עני…

(מתוך “שירים”, כרך א, הקיבוץ המאוחד, 1986, עמ’ 71)

 

בדרכו השקטה ביקש חלפי לשחות במעלה זרם המים של הפסוק. אם ספר בראשית גוזר את האדם מאלוהים, חלפי ביקש להגיע אל אלוהים דרך המפגש עם האדם. לשוחח עם היוצר דרך יצירתו.

ט. אומץ

המהלך שאנחנו עושים דורש לא מעט אומץ הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. כלפי פנים נדרש אומץ כדי להדוף את הדעות המאובנות של רבים מאיתנו. מקובל להפריד בין “ללמוד” לבין “לעשות”, מקובל שלא לחשוף עצב ושמחה, מקובל שלא להודות שאנחנו זקוקים לעזרה אף על פי שאנחנו אוטונומים ואינדיבידואלים כל כך – ומה היא תפילה אם לא בקשת עזרה?

התפילה שלנו מתעקשת לפלס לנו דרך. העקשנות נחוצה כדי לקיים את המצב הפרדוקסלי של “תפילת כופר” בלי לשקוע באלם גמור, וכדי שלא לשקוע לתוך רוחניות מדושנת שאינה שומעת את זעקת הדל.

וכלפי חוץ נדרש אומץ כדי לפרוץ את העכבות של השבט: חילוני הרי לא ילך להתפלל. ואם כן, אז “רק במקרה” וכשהוא מצויד בחיוך ציני ובמבט אנתרופולוגי, נזהר שלא להיות באמת בפנים. וצריך לגייס אומץ כדי להתמודד עם היחס הרווח אצלנו לטקסיות – יחס שרואה בה תופעה ריקה וטרחנית – כדי להעניק רגע של חסד לחוויה הזאת. וצריך לגייס אומץ רב כדי לעמוד מול הדתיים ומול החילונים ששבים ושולחים אותנו שוב ושוב, אלו ואלו מסיבותיהם-הם, אל מה שהם תופשים כ”דבר האמיתי ואין בלתו”: בית הכנסת האורתודוקסי.

התפילה שלנו מתעקשת לפלס לנו דרך. העקשנות נחוצה כדי לקיים את המצב הפרדוקסלי של “תפילת כופר” בלי לשקוע באלם גמור, וכדי שלא לשקוע לתוך רוחניות מדושנת שאינה שומעת את זעקת הדל. דרוש אומץ לחיות את החולין, את המציאות כפי שהיא – לברך על מה שיש בלי ציניות ולהתגייס לתיקון של מה שדורש תיקון. אומץ לעבודה “נמלית וענקית”, בשפתו של ביאליק במאמר “הלכה ואגדה”, של בניית חיי קהילה עירונית שיש בה זקנים וילדים, נשים וגברים, משפחות ויחידים, סטרייטים והומואים, מאמינים תמיד לצד מאמינים לפעמים וכאלה שבכלל לא.

 

כל זה הוא “האומץ לחולין” כשם המאמר שכתבה לאה גולדברג ב-1938. היא הזהירה שם מפני סינוור, מפני התבטלות בפני כריזמה, וקראה לעבודה רוחנית זהירה, למאמץ. אף כי מגמתה היתה אחרת, אני מרגיש שהקריאה שלה מכוונת גם אלינו. תל-אביב מספקת את החולין. את האומץ והחופש לעשייה הזאת אנחנו מחפשים בתוכנו.

רני יגר הוא איש מכון הרטמן ויו”ר בית תפילה ישראלי. המאמר פורסם בארץ אחרת , גיליון 49

חלום על תל אביב

תודות למחבר “אילו פינו”

  • כל הזכויות שמורות לבית תפילה ישראלי 2012
  • בניית אתר: felix007.co.il