אמונה ואומנות – על פרשת ויקהל

פרשת ויקהל ממשיכה ובחלקה חוזרת על הוראות הבנייה של המשכן, אך כאן כבר עוברים לשלב הביצוע. ולביצוע נבחרים כל חכמי הלב, ובראשם האמן הראשון שלנו, בצלאל בן אורי בן חור.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: רְאוּ קָרָא ה’ בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:

בצלאל הוא אומן, אולי האומן האולטימטיבי. הרבה נכתב עליו ופרשנים ניסו להסביר למה דווקא הוא נהיה האחראי לעצב את הסמל הפיזי של נוכחות אלהים במקום ובקרב העם.

לפי התלמוד (סנהדרין ס”ט) בצלאל היה רק בן 13 כשקיבל את הזמנת העבודה. ושואלים אחריו, . כיצד נער בן שלוש עשרה מסוגל לבצע מלאכות כה רבות, בזהב , בכסף, בנחושת, בעץ, באבן? – הרי צריך פה ניסיון, בגרות…

ואולי לא…

יש המסבירים את הבחירה של בצלאל במעין פרוטקציה, זכות אבות, על כך שהוא נכדו של חור שנהרג על כך שלא הסכים לשתף פעולה בעגל הזהב.

פרשנים אחרים – כמו הרמב”ן מסבירים שלא היתה ברירה אלא לתת לילד יצירתי לטפל בזה: “ישראל במצרים פריכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת זהב, כסף וחרושת אבנים טובות, ולא ראו אותם כלל. הנה פלא הוא שיימצא בהם אדם גדול בכסף, בזהב, בחרושת אבן ועץ, וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכול האומנויות כולן, בבוא ידיהם תמיד בטיט ורפש, ולא יוכלו לעשות בהם אומנות דקה ויפה” –

בקיצור, לא היה בבני ישראל בדור המדבר חינוך לאמנות… ואולי רק ילד בן 13 מוכשר וחופשי מהקבעונות של הוריו, היה מסוגל ליצור יצירה אמנותית אמיתית כפי שנצטוו.

בצלאל הוא האמן שנמצא בצל האל… זאת  אומרת שעוד לפני שהוא התמלא ברוח אלהים, נוכחות האל היתה קיימת בו, ולא רק שהנכיח את אלהים בחייו, הוא גם מבין – לפי הפרשנות הזאת – שכל מה שהוא יכול לתפוס מנוכחותה של רוח אלוהים הוא רק הצל, ולא הדבר הממשי.

אבל בכך עוסקת האומנות, בעולם הממשי. יצירת אומנות, כמו הדיבור, כמו שביאליק מסביר בכיסוי וגילוי בלשון, מצליחה לחשוף פן אחד מההוויה אך לא את כולה.

וזו גם המשימה הקשה של בצלאל: ליצור משכן ממשי שמסמל וממחיש באופן ממשי את מה שלא ניתן להמחשה, את “מלוא כל הארץ כבודו” בתוך “ובניתם לי משכן ושכנתי בתוכם”.

עם ישראל זקוק למקום מקודש, לטקס, לסמל את הנוכחות של אלהים בקרבם. זקוק לצל של האל. בהתחלה זה היה סביב עגל הזהב, לאחר שזה לא הצליח – בלשון המעטה, משה ואלהים בעצמו מבינים את המגבלות האנושיים ואת התפיסה המוגבלת, והם בעצמם יוזמים את בניית ה”עגל” החדש, המשכן, הצל של האל שמסמל את האל, מזכיר אותו אך אינו יכול לתפוס את כולו..

בשביל לקיים את המשימה הקשה כל כך צריך שני דברים שהם בעצם דבר אחד: אמונה ואומנות.

לא סתם לאמונה ולאומנות שורש משותף.   האמונה היא זו שמעניקה חיים עצמאיים ליצירת האומנות, בכך שמעניקה ליצירה ה”אמנותית” משמעות חדשה. טקסט פרוזאי עשוי להפוך לשיר אומנותי ברגע שניטלת ממנו המשמעות הרגילה שלו ומוענקת לו – על ידי אמונה בדבר – משמעות חדשה, שלא היתה נגלית לעין לפני מעשה האמונה. אף אובייקט איננו “אמנותי” כלשעצמו.  מה שהופך אותו לאמנותי זו האמונה שלנו שלאובייקט יש משמעויות נוספות.

אמונה הינה התרחשות , וגם אומנות הינה התרחשות. בהתרחשות האומנותית אנו מגלים משמעות חדשה לאובייקט, טקסט, יצירה, או אירוע, ובהתרחשות של “אמונה” אנו נותנים משמעות חדשה, או “מגלים” משמעות חדשה באירועי ההיסטוריה, או בהתרחשויות ההווה. ההתרחשות של שינוי המשמעות היא האקט של אומנות ושל אמונה.

האומנות, כמו האמונה, היא דרך לחשוף את מה שכבר קיים אך לתת לו, בהכרעה אנושית, משמעות חדשה.

ביאליק מתאר את זה כך:

“ביצירת אומנות לעולם אין להמציא אלא לגלות את הגנוז בחלל ההויה, את הצפון ועומד, כביכול , מששת ימי בראשית ומצפה לגילוי ולחישו”

 יצירת אומנות עבור ביאליק היא גילוי “הגנוז בחלל ההוויה” עוד מבריאת העולם. היצירה האומנותית נמצאת שם כל הזמן, והאומן רק צריך לחשוף אותה, לגלות אותה, להוציא מעליה את הכיסוי שלא מאפשר לראותה. תפקידו היחיד של האמן הוא לתת

תשומת לב מיוחדת למה שקיים כאן מתמיד, ולהעניק לו את המשמעות, את האמונה שיש ליצירה הזו – בהתגלותה – משמעות מיוחדת עבורו. התהליך שביאליק מתאר הינו תהליך שיש בו שיח עם המסתורין של הבריאה, הלא הוא הגנוז בחלל ההוויה מששת ימי בראשית.

וכך גם בצלאל, עם רוח האלהים שבו, עם חכמת הלב, והתבונה והדעת, במעשה האומנותי שלו יכול לתת ביטוי ממשי לנסתר ולגנוז…. גם כציווי מלמעלה, אך בעיקר כמענה לרצון האנושי, לאמנות ולאמונה.

 אני מאחל לכולנו שנהיה שנמשיך להקים כאן, ובכל מעגלי חיינו משכנים יפים ואומנותיים, ושיחד עם זה נזכור, שכמה יפים, אומנותיים וקדושים שיהיו, הם רק ביטוי לצל של האל ולא לאל עצמו.