יזכור לחסידי אומות עולם

על “יזכור” לחסידי אומות העולם

אמי נולדה בסופיה, בולגריה בשנת 1943. הרכבות עמדו מוכנות בתחנות הרכבת של עריה הראשיות של בולגריה מחכות להוביל את 50,000 היהודים הבולגרים למחנות ההשמדה. פקודת הגירוש יצאה. קואליציה יוצאת דופן של אנשי דת, אינטלקטואלים ופוליטיקאים ואי שיתוף פעולה נרחב מצד האוכלוסיה הבולגרית מנעו ברגע האחרון את הגורל הטראגי שהיה מנת חלקם של הקהילות היהודיות במדינות השכנות ובכל אירופה.

אני מרגיש חוב אישי לאנשים שעמדו שם והצילו בגופם ממש תוך סיכון חייהם את אמי, משפחתה ואת הקהילה היהודית הבולגרית כולה. בפשטות- אני חש שלולא הם לא הייתי כאן.

ביקשתי מאמי לספר את הסיפור בבית תפילה ישראלי, קהילה בתל-אביב שאני בין מקימיה. כדרכנו ביקשנו לעטוף את העדות בטקס יהודי-ישראלי שכולל קדיש ויזכור. היה מתבקש, במיוחד לאור הסיפור האישי, לומר “יזכור” על חסידי אומות העולם.

חיפשתי. בררתי, שאלתי והתברר להפתעתי שאין “יזכור” כזה. ישבתי ובהתכוונות רבה כתבתי אחד. סידור ותנ”ך לפני וחברים איתי.

עכשיו, לאחר הכתיבה, אני רוצה לנסות לנסח מדוע זה עקרוני בעיני:

1)     החובה כלפי חסידי אומות העולם: “יזכור” היא קריאה רבת עוצמה, בשפה יהודית אינטימית, אודות החובה המוטלת על אומר ה”יזכור” ועל השומעים אותו לשאת בתודעתם זיכרון בעל משמעות חיה. זוהי בדיוק החובה שיש לנו כלפי חסידי אומות העולם.

2)     החובה הפנימית שלנו: “יזכור” לחסידי אומות העולם הוא הכנסה של פרק הירואי זה לזכרון השואה כפי שהוא משתף בטקסים הנערכים לאורכה ולרוחבה של ישראל. טקסים הם אמנם כלים הצרים מלהכיל את מרחב השאלות והמשמעויות שהשואה מעלה. ובכל זאת- קיומם מעיד שאנחנו זקוקים להם בדיוק משום שבהם מתקיימת אחדות זמנית של זמן, מקום ומשמעות. בהם ממשמעים לעצמנו ולילדינו באופן תמציתי את המסרים מן השואה ברגע נתון. משום כך חשוב כל- כך שבתוך קפסולת המסר הזו יהיה מקום גם לאנשים שעשו את הטוב תוך סיכון עצמי בתוך מציאות בלתי אפשרית של רוע.

זאת ועוד, ברבים מנוסחי “היזכור” לשואה מוזכרים לא רק הקורבנות אלא גם הרוצחים. ראוי מכל בחינה: מוסרית, חינוכית ותרבותית שלא רק הקורבנות והרוצחים יעמדו בתודעתנו אלה מול אלה אלא גם אותם יחידי סגולה שנחלצו לעזרת הנרדפים.

3)     בסוף הנוסח המוצע מצוטט פסוק ממשלי “צדיק יסוד עולם”. מעשיהם של חסידי אומות העולם בהצלת בני אדם הוא זכרונם הגדול אך מעבר לפרטים שניצלו יש במעשיהם גם אפשרות של תיקון נוסף. רבות נכתב ונאמר על השבר ששברה השואה בכל התחומים של חיי האדם- בדת, בפוליטיקה, בפילוסופיה, באמנות. במושג התרבות עצמו. יחידים אלה שנחלצו לעזרת הנרדפים מהוים פתח של תקוה שלמרות הכל יש באפשרותם של יחידים וקבוצות להבקיע עם הטוב את חומת הרע. “יזכור” לחסידי אומות העולם מבטא את התביעה לזכור את האפשרות הזו ואת החובות האישיות הנגזרות ממנה.

יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת חֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֲשֶׁר שָׂמוּ נַפְשָׁם בְּכַפָם לְמַעַן אַחֶינוּ וְאַחְיוֹתֵינוּ הַנִּרְדָּפִים וְהמעוּנִים בִּשְׁנוֹת הַשּׁוֹאָה ת”ש-תש”ה וְהָיוּ כְּכוֹכָבִים מְאִירִים בְּאֲפֵילָת הָרֶשַׁע הָרוֹבֶצֶת.
אֶת שֶׁהִשְׁמִיעוּ קוֹל בְּעֵת דְּמָמָה,

אֶת שֶׁהִצִּיעוּ מִקְלָט וּתְעוּדַת חַיִּים בְּעֵין סְעָרַת הָרֶצַח,
אֶת שֶׁסָּמְכוּ נוֹפְלִים וְהוֹשִׁיטוּ יָד, מָזוֹן וּלְבוּשׁ,
אֶת שֶׁעָנוּ לַאֲנָשִׁים, נָשִׁים וְטַף בְּעֵת שַוְּעָם.
גְּבָרִים וְנָשִׂים,
עוֹבְדֵי אֲדָמָה וְיוֹשְׁבֵי עִיר,
פְּשוּטֵי עַם וְרָמֵי מַעֲלָה,
אָנְשֵׁי אֱמוּנָה וּמַצְפּוּן –  

בְּגֵיא צַלְמָוֶת עָמְדוּ כָּל אֵלֶּה עִם בְּנֵי עַמֵּנוּ וְהִצִּילוּ מִן הַתֹּפֶת יְחִידִים, מֵאוֹת וְאַף רְבָבוֹת. בַּמָּקוֹם שֶׁלֹּא הָיָה אִישׁ הָיוּ הֵם אֲנָשִׁים.
יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת גְּדֻלַּת רוּחָם, גְּבוּרָתָם וְטֹהַר לִבָּם, יִצְרוֹר אֱלֹהִים בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמוֹתֵיהֶם, וְיִתְקַיֵּם בָּהֶם וּבָנוּ הַכָּתוּב: “כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע, וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם” (משלי י 25).